The Silent Gallop

הצלקת שלי ביד התחילה לכאוב ולהיות אדומה יותר, אני לא יודעת מה קרה לה פתאום... חודשים שהיא לא מראה סימן חיים חוץ מהעובדה שהיא יושבת שם, והנה לפתע היא מחליטה להראות נוכחות. לעזאזל איתה...

לא רוצה, אין לי יותר כוח...

אני רוצה לסיים כבר עם הפסיכומטרי הזה, לצאת מהשגרה של שיעורים שיעורים ולקינוח - שיעורים. אני רוצה להיות חופשייה.

למה כתבתי את נתי?

כתבתי את זה כי נתי היא כל מה שאני לא. היא כל מה שאני לא אהיה ולא אעשה, ורק רציתי לבדוק מה החלופה של החיים שלי עכשיו. הגעתי למסקנה שיותר טוב זה בטח לא יהיה (מה הטעם בלסיים את החיים באמבטיית דם? זה כל כך לא סטרילי...), אז כרגע אני אשאר כמו שאני - הילדה התמימה שאין לה מושג מהחיים.

באמת שיש בי מין טמטום שכזה בכל הנוגע לעולם האמיתי. אני כל כך לא בוגרת לפעמים. זה הכל רק משחק, בחיי. אני כל כך מפגרת אחרי העולם הבוגר. אני אפילו מעדיפה סרטים מטומטמים של ילדים על כלבי ים מסריחים מאשר דברים באמת איכותיים.

אני חושבת שללכת לחיפה לבד לעשות מבחן שיקבע לי תנאי כניסה לאוניברסיטה זה מפחיד. בחיי - איפה אני חיה?!

כל כך לא בוגר מצדי.

והעולם מתקדם. ואני פשוט נשארת מאחור. וכמה שיש לי אינטליגנציה, ועם כמה שאני יודעת לשפוט, אני כל כך ילדה קטנה. ילדה קטנה שחושבת שאהבה תפתור הכל, שהכל יסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר. אני נשארתי ילדה קטנה כמו שהייתי בכיתה ז', כשרק נכנסתי לתיכון. אותה ילדה קטנה ומטומטמת שחושבת לעצמה שאם היא תאמין - הדברים יקרו. שאם היא מאוד מאוד תרצה - החלומות שלה יתגשמו.

אז לעזאזל זה לא ככה! תתעוררי כבר ילדה מטומטמת, העולם הוורוד שלך לא קיים!!!

וזה מצחיק, כי אני בכלל לא אוהבת את הצבע וורוד - אני אפילו דיי מתעבת אותו אם לומר את האמת...

גולת הכותרת בכל הנושא הזה של חוסר הבגרות המשווע שלי זה ההתעקשות חסרת התועלת, הטעם והמטרה להישאר באותו מצב נפשי של אהבה לאדם אחד.

לפני כמה זמן אמרתי משהו על עדן וחן שמעה את זה.

"מה?" היא שאלה.

"אני אוהבת אותו."

"עדיין?!" היא שאלה בהפתעה גמורה.

"כן..."

"את מוזרה, בחיי."

לא חן, אני לא מוזרה - אני פשוט מטומטמת.

hanyou

הגעתי למסקנה שאני יצור הפכפך במיוחד. כמה ימים אני יכולה להיות ממש שמחה, ויום אחד פתאום לבכות למישהו שאני מכירה, אבל עדיין לא כל כך קרוב אלי, בטלפון. אני יכולה להיות שמחה וברגע השני מדוכאת, ואני יכולה להיות בשמיים ולהגיע לאדמה תוך שתי שניות. אני לא מתה על זה, אף פעם לא אהבתי שינויים קיצוניים מדי... בעע...

חלמתי חלום, הרי הוא לפניכם:

אני הולכת עם נועה ושיר לכיוון המקום בשו היה החמור והחווה של יוסי (שזה ממש קרוב לבית שלי, במציאות), ואנחנו רואות שאין שם יותר חווה, אלא שטח נקי. נועה אומרת שעומדים לבנות שם המשך לקניון הקרוב (במציאות אין קניון בפרדס חנה). אנחנו ממשיכות הלאה ומגיעות לקניון, ונועה ושיר צריכות ללכת לשירותים. אנחנו נכנסות לשירותים וזה מחובר ביחד בנים ובנות, אבל יש התפצלות לתאים של בנים ולתאים של בנות. נועה ושיר נכנסות לתאים, ופתאום גם עדן נכנס. אני מעמידה פנים שאני מתעסקת עם משהו בתיק שלי, כדי לא להביט לו בעיניים. הוא שואל כל מיני דברים ואני עונה, ואז אני מסיימת להתעסק עם מה שאני מתעסקת בו ומביטה בעדן. הוא מתמתח ומושיט אלי יד שאני תופסת, ואז הוא מושך אותי לחיבוק.

"אה כן, וזה שאני מתרחק ממך?" הוא אומר.

"נו?"

"אז ממש לא. נראה לך שאני אעשה את זה, אחרי שהצלת אותנו בערב ההוא?" הוא אומר ומחבק אותי חזק יותר.

כשנועה ושיר יוצאות אנחנו הולכים ויושבים על שייש איפהשהו, ואני משעינה את הראש על עדן.

ככה היה החלום. אני חושבת שהוא התכוון לערב הזה.

והפרק העשירי והאחרון של נתי:

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

בבוקר הוא יצא החוצה וגילה אותי חצי קפואה מכונסת כמו כדור בכניסה של הבית.

- תיכנסי הביתה ותתקלחי. רק חסר לי שתקפאי עכשיו.

הוא אמר במין קור שכזה.

- אנחנו עוד נדבר אחרי זה, כשאני אחזור.

והוא נכנס למכונית שלו ונסע משם אחרי שהוא זרק עלי את המפתחות שלי שתמיד תליתי אותם ליד הדלת כשהייתי בבית. בקושי הצלחתי לקום ולהיכנס הביתה, וישר הלכתי למיטה לישון אפילו לא התקלחתי והמיטה הייתה עוד מסריחה מאתמול בלילה אבל לי לא היה אכפת פשוט רציתי לישון עליה קצת לפני שאני הולכת להתקלח. הדלקתי את התנור בחדר והוא התחיל לחמם ואני נרדמתי. התעוררתי משהו כמו חצי יום אחרי זה מעיטוש נורא חזק שיצא לי מתוך שינה וישר התרוממתי במיטה כשהכל מהלילה הקודם חזר אלי.

הייתי חולה כמו אני לא יודעת מה כולי מלאה נזלת והריאות שלי כאבו כאילו הן בוערות והתעטשתי בלי הפסקה ובהתחלה בכלל לא הבנתי למה הראש שלי כל כך כואב אם זה מהחשיש או מהנזלת. בסוף החלטתי שזה משניהם ובגלל זה זה כל כך חזק.

הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול ומרוב שכאב לי והייתי חולה אני כולי רעדתי ובטעות עשיתי לעצמי חתך באצבע. עמדתי כבר להכניס את האצבע מתוך אינסטיקנט לפה כדי למצוץ (עד אז כבר הייתי מומחית בלמצוץ דברים) אבל עצרתי בעצמי באמצע הדרך כי משהו משך את תשומת ליבי. הסתכלתי על האצבע איך שהיא מדממת והתפלאתי כמה שהחתך עצמו לא כואב וגם הדם שיוצא ממנו דיי בסדר גם לא כל כך כואב. הזרם של הדם המשיך לזרום במורד האצבע וכבר הגיע לכף היד כשהכנסתי אותה מתחת למים חמים ואז זה שרף.

הדם הזה שיתק אותי והפליא אותי ביחד ואז בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי חשבתי על זה שאם לחתוך את האצבע זה כזה קל, אז גם את פרק כף היה זה בטח לא קשה להוריד. וככה אחרי שאכלתי לי סנדוויץ' עם כל מה שרק הצלחתי להכניס והתאים לשאר נכנסתי למקלחת שלנו כי שמעתי שבמים חמים זה קורה מהר יותר ואני רציתי שזה יקרה מהר כי לא היה לי ראש גם להיות חולה וגם שיכאב ביחד.

מילאתי לי אמבטיה במים רותחים אפילו בלי לפתוח קצת את הברז של הקרים וניסיתי להיכנס. היה חם מדי אז חיכיתי כמה זמן ובינתיים כתבתי לאבא שלי פתק על הלוח מודעות ליד הרשימה של הקניות שאני עושה אמבטיה חמה כי אני חולה. מה אכפת לי שיידע?

אחרי זה הלכתי לראות קצת טלוויזיה כי המים עדיין היו חמים מדי. ראיתי חצי מהיפה והחיה שזה היה הסרט שהכי אהבתי כשהייתי ילדה ופתאום נורא התחשק לי לבכות כי זכרתי שכשהייתי קטנה העמדתי פנים שאני היפה ושכל הילדים בגן הם חיה אחת גדולה וענקית ושלאט לאט אני גורמת להם לאהוב אותי. ופעם דמיינתי שהחיה זה ההורים שלי ושהם מתחילים לאהוב אותי גם כי אני לא חושבת שהם אי פעם באמת אהבו אותי.

כיביתי את הטלוויזיה אחרי חצי סרט וניסיתי שוב להיכנס לאמבטיה. הפעם המים היו מספיק בסדר בשבילי אז נכנסתי פנימה ולקחתי איתי את הסכין מהמטבח אותה סכין מנייאקית שחתכה לי את האצבע אבל חשבתי שאם היא יכולה לעשות את זה אז היא בטח תוכל גם לחתוך עוד דברים. והיא באמת הצליחה.

הדבר האחרון שזכרתי היה שדווקא ביד זה כן כואב. והזרם של הדם שהפך את המים של האמבטיה מקצת צהובים כי הצנרת קצת ישנה כבר לאדומים יותר ויותר. קודם איבדתי את הרגליים שלי אחרי זה את הידיים שנשמטו לתוך המים אבל כבר לא הרגשתי את זה שורף ואז הראייה הלכה ובסוף גם הנשימה. והדבר האחרון שחשבתי עליו היה:

סוף כל סוף אבא ילמד שעם נתי לא מתעסקים.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הסוף. אני לא מאמינה שהסיפור הזה נגמר...

שלכם,

hanyou

אני כבר לא יודעת איך הוא מרגיש, רגע אחד הוא מתעלם מכלל המולקולות והתרכובות שמהוות "לי", ורגע אחרי זה הוא מחייך אלי ומושיט לי דף מהאחורה של הדפדפות (נו, החום הזה), בעודו אומר: "זכרתי שאת אוהבת לצייר על כאלה."

מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?!

פרק תשיעי של נתי. עוד אחד וזה יהיה הסוף...

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

לילה אחד כשהוא היה בעבודה חזרתי עם מישהו הביתה היינו שנינו כבר מסטולים לגמרי בקושי מצאנו את הדרך חזרה הביתה אבל בסוף נכנסנו פנימה ונעלנו את הדלת, בקושי זוכרים לאן ובשביל מה נכנסנו אבל כמעט מיד תופסים אחד את השני. מהר מאוד נעלמו הבגדים של שנינו ונכנסנו ישר לחדר שלי למיטה.

פתאום צלצל הטלפון שלי והוא שואל אותי מה זה אז אמרתי לו שזה אבא שלי ושזה לא חשוב כי הוא רק אומר שהוא נשאר עד מאוחר אז זה דווקא טוב בשבילנו וכדי להראות לו שזה בסדר לקחתי את הטלפון שלי וכיביתי אותו.

המשכנו והמשכנו עד שכבר לא היה לשנינו כוח יותר ופשוט שכבנו אחד על השני כמו חמאה על טוסט (הוא היה הטוסט) כששמעתי מפתח מסתובב במנעול. ישר קמתי כמו לא מאמינה – מה אבא שלי עושה כאן בשעה כזאת?! זה שהיה איתי עוד היה חצי מסטול ולא הבין לאן אני הולכת המטומטם ניסה לתפוס לי את הרגל עד שבעטתי בו ואמרתי לו לא עכשיו חכה רגע. ואז לבשתי עלי איזה מכנסיים וחולצה ששלפתי בצ'יק מהארון ככה אפילו בלי תחתונים או חזייה או משהו ויצאתי מהחדר החשוך אל הבית שגם כן היה חשוך. אבא שלי עמד שם ושאל אותי מה הבעיות שלי ולמה לא עניתי לטלפון שלי ושהוא ניסה להתקשר משהו כמו עשר פעמים לפני שהוא כבר היה בבית. שיקרתי ואמרתי לו שנגמרה הטעינה והוא ישר התחיל לצעוק שיכולתי לחבר למטען. אמרתי לו שחשבתי שהוא פשוט מודיע שהוא יישאר עד מאוחר והוא צרח שלא ושהוא רצה שאני אדליק בשבילו את הדוד המזוין.

ופתאום אותו אחד שבאתי איתו יצא מהחדר שלי עם בוקסרים – לפחות את זה הוא לבש ולא יצא ערום לגמרי כמו איזה מפגר – ושאל מה קורה איתי ולמה אני לא חוזרת למיטה. איך שאבא שלי שמע את זה אני כבר יכולתי לראות את הווריד הקטן אצלו בראש מתפקע בזעם והוא תפס את שנינו (אבא שלי איש גדול) וקודם כל זרק אותו ואת הבגדים שלו מהדירה. אחרי שהוא סגר עליו את הדלת הוא תפס את החגורה שלו והתחיל לצעוק עלי שמה אני חושבת שאני עושה מפקירה את עצמי ככה בידיים של כל אחד ושמה אני בכלל יודעת על הדבר הזה שהבאתי איתי וכמה זמן אנחנו ביחד ועוד שטויות שבכלל לא ידעתי מה לענות לו כי בסך הכל אני לא מכירה את הבחור הרבה הוא פשוט היה ממש נחמד...

והקטע הזה שלו עם החגורה אני חושבת שזה נשאר לו מהימים שהוא היה שייך עוד להורים שלו ואבא שלו היה מוציא את החגורה שלו מדי פעם ומצליף בהם על כל מיני דברים רעים שהם עשו אפילו אין לי מושג מה בדיוק. החגורה הייתה דבר חדש כי את זה הוא עוד אף פעם לא ניסה עלי. בספרי טלפונים הוא השתמש ולא בחגורה אז ככה שזה היה ממש מוזר בעיני.

ואחרי שהוא הפסיק עם החגורה הוא זרק גם אותי החוצה ונעל את הדלת. בינתיים הבחור הזה שבא איתי כבר נעלם הנבלה השתפן ואני נשארתי בחוץ כל הלילה בקור של נובמבר.

תמונה של משקפי השמש החמודות שלי:

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הבנה. אני קצת חסרה אותה כרגע.

שלכם,

hanyou

האו מתעלם ממני, או שזו רק אני?

ניסיתי לדחות את הנושא עוד ועוד, להדחיק אותו לפינה כי יש לי כל כך הרבה דברים על הראש שאני לא צריכה גם את זה כעוד מעמסה. אבל אני לא יכולה יותר.

ההתעלמות שלו, העובדה שהוא עובר על פני ולא אומר מילה. הפעם היחידה שיש בינינו תקשורת זה אולי כשהעיניים שלנו נפגשות במקרה, ואז הוא מחייך אלי כשאני משפילה עיניים. זה הכל. הוא לא אומר שלום, הוא לא אומר להתראות, הוא בורח בכל פעם שמתחילה הפסקה. ואני לא יכולה לרדוף אחריו, זה לא מהוגן - אנחנו לא ביחד או משהו.

וכל מה שאני רוצה לומר לו זה:

"עדן, אתה יודע איך זה מרגיש כשאתה צריך משהו, אבל לא יודע איך לבקש? כשאתה מפחד שלבקש את זה ייראה ממש רע? אתה מכיר את ההרגשה שאתה צריך את הדבר הזה כל כך, עד שכבר לא אכפת לך כמה רע תיראה או כמה מטומטם תצא? אני מרגישה ככה עכשיו... אני צריכה חיבוק עדן. אבל לא חיבוק רגיל, חיבוק כמו אז, כשאהבת אותי."

זה כל מה שאני רוצה לומר לו, אבל אני אף פעם לא תופסת אותו בשביל זה. איכשהו הוא מצליח לחמוק לי בין הידיים כמו דג מהיר.

אבל אני כל כך צריכה אותו. אני כל כך צריכה אותו... אותו ולא מישהו אחר. אני חושבת על הסתיו של השנה שעברה - אותם ריחות בטבע, אותה הרגשה של עונת מעבר, אבל עם זאת הרגשה כל כך שונה! כי היה לי אותו. והוא אהב אותי והידיים שלו היו זמינות בכל פעם שרציתי חיבוק. והיו לו ידיים כל כך מדהימות! מחוספסות כמו של כל גולש, אבל הוא למד עדינות כל כך מהר... והחיבוקים שלו היו משהו שאני לא אשכח בחיים, ולעולם לא אפסיק להתגעגע אליהם.

רק עוד חיבוק... רק עוד חיבוק אוהב אחד, בבקשה! זה כל מה שאני צריכה ממנו. חיבוק אחד שיוציא ממני את כל הדמעות שעוד נותרו, את כל התסכול והמחשבות הרעות. חיבוק אחד שיותיר בי רק שלווה והרגשה טובה, שלמישהו אכפת. שלו אכפת.

אבל כרגע זה נראה כאילו הדבר האחרון שאכפת לו ממנו זה אני. כאילו ששבעה חודשים נמחקו כליל מהחיים שלו. חצי שנה תמימה עברה מאז שהוא עזב, ואני מרגישה כאילו זה קרה אתמול. כאילו רק אתמול הוא נישק אותי בפעם האחרונה, ואני, כמו מטומטמת, ייבבתי לו על הצוואר. אם רק הייתי יכולה להגיע אל הצוואר שלו שוב! הייתי מסכימה להתנהג כמו המטומטמת הכי מטומטמת שבעולם, ולבכות עליו את כל מפלי הניאגרה אילו רק הייתה ניתנת לי האפשרות להגיע לצוואר שלו שוב. לגעת בידיים שלו שוב, להרגיש את החספוס שלהן, את צורת האצבעות, את המגע. כבר יותר מחודש שלא  חיבקתי אותו גם סתם חיבוק, ואני מרגישה כאילו אני באיזה קריז. אלא שהפרכוסים לא מתבטאים בגוף, אלא דווקא בנשמה.

כואב לי, שורף לי, צורב לי ודוקר לי. איך הוא לא שם לב? איך בחצי שנה הוא הספיק לשכוח ממני לגמרי? לשכוח שפעם הוא אהב אותי? אך מהרבה הפכתי בעיניו לכלום?

ולשמוע אותו אומר לי: "היה נחמד לדבר איתך." בכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון - שגם זה כבר לא קורה הרבה כמו פעם - לשמוע אותו אומר את זה זה כמו עוד חריכה על הצלקת.

וכואב לי כל כך, שאני לא יכולה לתאר את זה. אולי לא כל הזמן, אולי לא כל היום, אבל בנקודות מסוימות כשאני יושבת וחושבת לעצמי: "איפה הוא?" אני נדקרת בבת אחת, וכשזה קורה אני מעדיפה שלא להיות בבית הספר, שלא להיות בכלל במקום שיראו אותי, כי אין לי כוח שאנשים יראו אותי בוכה. אז במקום זה אני מחניקה אותן בפנים, בשמורות העיניים, ומרכינה את הראש לצייר כדי שלא יראו את הברק בעיניים.

דמעות ארורות, כמה עבודה צריך להשקיע כדי להיפטר מהן, ועדיין באיזו קלות הן באות.

ולמה? בגלל נפש אחת. בעולם של 7 מלייארד בני אדם, נפש אחת בלבד מצליחה לגרום לי לסבול, אפילו אם לא בכוונה.

אוף. זה כואב עד שבא לי אני לא יודעת מה. חבל שלא המציאו כדורים נגד אהבה.

hanyou