לסבא שלי מלאו שלשום 70 שנים. נורא רציתי לקנות לו עט עם הקדשה (יש לו אוסף ענקי של עטים עם כל מיני כתוביות של מקומות, אנשים ושטויות כאלה), אבל אין שום מקום באיזור שעושה חריטות או שהמכונה שלו מתפקדת. talk about bad luck... בינתיים במקום זה אני אחראית על המצגת שאמא שלי רוצה של כל מיני תמונות שהיא סרקה שלו. עשיתי את זה ממש נחמד, עם מוזיקה מתאימה והכל ואפילו צרבתי את זה כבר ל-DVD. אבל איכשהו זה לא נראה לי מספיק טוב, כי זה בערך מתנה מכולנו ולא רק ממני... סבא וסבתא שלי מארחים ביום שישי הקרוב, אז אמרתי שאני גם אבוא לארגן שולחן ולקפל מפיות (מה שאני עושה בערך בכל אירוע גדול שהם מארגנים עם החברים שלהם מהעלייה כדי שסבתא תוכל להשוויץ בי).
נחמד שהם שמרו על קשר כל כך טוב עם כל החברים שלהם מהימים שהם היו צעירים. הם דיי עלו ביחד דרך תנועת "השומר הצעיר" מארגנטינה אחרי מלחמת העולם השניה והתשכנו בקיבוץ כרמיה כדי לעזור בהקמת המדינה. זה קרה ממש מזמן כשהם היו חזקים וצעירים, אבל שמחת החיים שלהם לא שככה עד היום. בכל פעם שאני רואה אותם ביחד זה כאילו הם חזרו להיות צעירים שוב, הם צוחקים, צועקים ומשחקים משחקי תנועה כמו בעבר. אני חושבת שזה מה שחשוב. אדם יכול להיות ילד בגופו, מבוגר בשיקול דעתו וזקן ומיושן בלבבו, אבל אדם שחי טוב הוא כזה שיכול להיות זקן ומיושן בגופו, מבוגר בשיקול דעתו וילד בלבבו לנצח. אני חושבת שזו המתכונת לחיים טובים ומלאים, ואולי זה מה שמחזיק את סבא שלי עד היום כנגד הסרטן...
אבל מה שזה עוד גורם לי לחשוב זה עד כמה דברים כמו חברות הם דבר נזיל היום. יש אנשים שהיה לי קשר ממש טוב איתם ביסודי ובתחילת התיכון ועכשיו אנחנו בקושי מדברים. עם רבים מהחברים שלי היום איבדתי כמעט כל קשר רק כי הדרכים נפרדו. איך זה שהסבים שלי שמרו על קשר כל כך טוב עם כל חבריהם (למרות שהם לא מדברים כל כך הרבה אלא רק לפני מפגשים, הם לא גרים אפילו אחד ליד השני ולכל אחד כבר יש הבעיה הרפואית שלו שלמען הטיפול בה הוא מקדיש המון מזמנו), בעוד שאני כל כך צעירה ועדיין מאבדת קשרים באופן מסחרר?
אולי זה כי בתקופה הקריטית שלהם הם היו ביחד כל הזמן, כשהם נפרדו מהמשפחה ועלו לארץ הם היו קבוצה של ארגנטינאים בארץ שבה כידוע לנו לא הכי מסבירים פנים לאורחים (עובדה שאסם צריכה לקדם הכנסת אורחים דרך פרסומת - שממש אהבתי - במקום שבני אדם יחשבו על זה בעצמם), והיה להם רק אלה את אלה, ולכן הם נצמדו אחד לשני ונוצר קשר כל כך הדוק. מה שמוביל אותי למחשבה שהזמנים בהחלט השתנו. במקום לדאוג לחיינו, אנחנו בתקופה הקריטית שלנו דאגנו למבחני בגרות טיפשיים, לצרכים האנוכיים שלנו, מבלי לחשוב לרגע על זה שאולי גם לאחרים קשה כמו לנו. אז נכון, היינו חברים טובים, אבל לא היה לנו את הצורך הנואש הזה כמו זה שאני רואה שהיה אצל הסבים שלי.
אין מה לעשות, אנחנו דור מפונק שמאמין שהכל מגיע לו מעצם היותנו המוכשרים והטובים שאנחנו. אנחנו חושבים שאפשר לשמור על קשרים בלי להשקיע, שאפשר לפתור בעיות על ידי עזיבתן בצד ולא על ידי טיפול בשורש שלהן, ושאפשר לאכזב ולהיות מאוכזבים ולא לתת לזה לגעת באמת בלב שלנו, כי הרי זה גם ככה לא כזה קשר חזק. ואני כלל וכלל לא מוציאה את עצמי מהכלל - להיפך. החודש הזה, ובמיוחד בעוד שבועיים, אנחנו נדרשים לעשות חשבון נפש לעצמנו. פעם אחת להסתכל לתוכנו ולא בצלחות של אחרים. אז אני מקדימה את חשבון הנפש שלי כי אני לא יודעת מתי ייצא לי לכתוב את זה או לחשוב על זה שוב בכלל, ואני אומרת שאין איש שהוא בסדר כולל אותי. בין אם זה מחוסר זמן, חוסר אכפתיות, הרגשה שיש לי דברים חשובים יותר לעשות, סתם אגואיסטיות או פשוט מאוד חוסר בתשומת לב, קשרים החליקו מבין ידי. אבל אני לא היחידה, אנחנו כולנו כאלה. מעט מאוד אנשים מצליחים באמת לשמור על קשר טוב עם חברים כמו שאני רואה את הסבים שלי עושים. הם שייכים לליגה אחרת, במילים פשוטות, ואנחנו אפילו לא ליגה ג', עד כמה שצר לי לכתוב את זה...
אבל אין מה לעשות, אם לא יחול שינוי משמעותי בחברה - אשר מתחיל מהאדם עצמו - הדברים האלה גם לא ישתנו. ופה יש ניגוד אינטרסים בין להמשיך להיות מי שאתה לבין להשתנות למען החברה. אבל זה כבר חשבון הנפש של כל אדם לעצמו, ולא לי לדעת או להחליט מה טוב מבין השניים. אני עצמי מתחבטת באותה התלבטות עצמה...
כשאין משהו נחמד לומר, עדיף לצייר...
חד קרן על שתי רגליים:
חד קרן תוקף:
אישה מעשנת בחלון:
אישה עם פרח בשיער - צבוע:
חיבוק - צבוע ידנית:
ארוס וטנטוס - צבוע:
לוויתן:
נשר עם פרח ציפור גן עדן על רקע שחור:
חתול - צבוע:
דרקון עם איש:
דרקון:
ציור מהספר שלי:
סוס פלומינו ואישה:
פנים של סוס על רקע שחור:
סוס שציירתי בעט בסדנת חינוך:
סוס ופרפר - צבוע:
סוס רץ בנחל:
זהו זה, זה הכל להיום...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou