לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה
לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו
זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום
עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו?
זאת הייתה הצפירה הראשונה בחיים שהצדעתי בה,
החיילים שלי עומדים מאחוריי, בשלשות מסודרות.
כשהעיניים נשואות אל הדגל, והלב הולם בחזה
חצי חיוך נמתח על השפתיים.
כי לא עוד. לעולם לא עוד מה שהיה.
בשורות הישרות, במדים הירוקים האלה, בדרגות, בנשק
יש חתימה בלי מילים
אנחנו חתומים על נצח ישראל. רק אנחנו.
והתמונות מפולין רצות בראש. הנעליים, הבגדים, חוסר האונים.
ולעמוד, ולהסתכל
ולנסות לעכל
ערבוב של כל הרגשות בבת אחת- כאב, שמחה, גאווה. אהבה שמרחיבה את הלב.
החיילים שלי הם ההמשך שלי
והחיילים שיהיו להם ימשיכו גם הם את דרכם
ילדים בני 18 שחתומים על המשך הקיום של כולנו.
ועדיין,
לפעמים נדמה לי שהכל אבוד
אין זהות, אין אחדות
ולי נשאר להקשיב לסיפורים של ההורים
איך היה פעם, ואיך הכל השתנה
ואיך זאת כבר לא אותה המדינה
ולקוות שאני אצליח לשנות אצלהם משהו בחשיבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
