פיל אחד ניכנס לבר ואמר:"אני המלך בבר!" =)
ים של מחשבות... |
| 9/2010
אפקט הפרפר.
לכל שיר יש לי זיכרון
ולכל זיכרון יש לי שיר.
זה כאילו ה"זכרונות המוזיקליים" שלי נצברו עד גיל 17 ומשם והלאה כל שיר חדש שנכנס לרזומה הוא כבר לא...
זה מדהים איך אני מאבדת את עצמי בתפקיד, ימים כלילות. לילות בלי שינה. תמיד מדים,תמיד דרגות.
הכל אותו דבר ואני כבר לא זוכרת תקופה אחרת.
אבל מספיק רק אקורד ראשון של שיר מסויים ואני נשאבת אחורה. לזיכרון ככ ממשי מגיל 16.
המוזיקה הזאת, של פעם. המוזיקה שגדלתי עליה.רק היא מתחברת לי לרגשות. לפרפרים בבטן. ולא משנה לכמה סגנונות נחשפתי מאז.
רק היא מצליחה לגרום לי לבטא איזה שהוא רגש, גם כשנדמה לי שאני כבר לא מסוגלת. הגעתי לכזאת רמת אטימות שזה מתחיל להטריד.
השנים הראשונות, המרגשות. הכל חדש, הכל דרמטי. אהבה ראשונה שעיצבה לי את הלב לשנים הבאות.
והיום זה אחרת.
אני מדברת אחרת, אני מרגישה אחרת. אני יכולה להשבע שכשאני מסתכלת על עצמי במראה המבט נראה אחרת. קצת עמום.
הניצוץ השובב כאילו דעך...
לפעמים מעלה זכרונות נשכחים, מחייכת וממשיכה הלאה. כבר רגילה לזה.
יודעת שהגעתי למצב של השלמה והזכרונות תופסים מקום חשוב אך לא רלוונטי בלבי.
ולפעמים, בלי כל קשר למציאות הקיימת, בלי רצון אמיתי והגיוני
משתעשעת במחשבה של "מה היה קורה אם...", מדמיינת איך כל שינוי בעבר היה משפיע על העתיד, כמו באפקט הפרפר,
ושואלת את עצמי האם יכולתי להציל אותנו.
אם הייתי יכולה לגדול אחרת, אם הייתי יכולה לשים לב יותר לעיקר פחות לטפל.
אבל יודעת שבלי כל זה לא הייתי הופכת למי שאני היום.
כי אני שמחה על כל הדרך שעשיתי.
ואם הנתק שלנו הוא המחיר, אז שיהיה. גם ככה זה לא היה שיא הבריאות הרגשית בשבילי.
אתה סה"כ עוד אופציה לבחירה באפקט הפרפר שלי...
ואולי אם הייתי מצילה אותנו הייתי פוגעת בתוצאה הסופית שהיא אני.
והסוף שלנו?
לא מכירים, עוברים ברחוב אחד ליד השני, כמו בסרט
יודעים שנפגשנו פעם, שהעבר שלנו מחובר
אבל מסובבים את המבט כאילו שום דבר מזה לא קרה.
וכנראה זה בסדר, כי זאת הייתה הדרך היחידה...
| |
| כינוי:
back to neverland בת: 36 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
