במרחק נגיעה מכאן.

אין לי כוח להתקין את הפוטושופ החדש שהבחור שלי הצליח להשיג לי.

זה מצריך יותר מדי עבודה - להתחיל לחפש איפה לעזאזל שמורה התוכנה הקודמת ולמחוק אותה, לסיים סוף סוף להעביר את כל הגיבוי של המחשב המסכן הזה לטרה, וכמובן, למצוא את הזמן התאים ביותר להשבית את האינטרנט בבית לאיזה שעה (המשפחה עוד תוציא אותי להורג על זה).

אז אני רבה עם הפוטושופ הישן, ולא מסיימת שום דבר כמו שצריך, אלא משאירה הכל חצי גמור, שמורת ועוזבת את זה להעלות אבק.

בזמן הזה, אני חיה על זמנים הפוכים, הודות למשמרות הלילה הנצחיות שדופקים לי בצבא שכונה הזה. אני באמת לא יודעת מה יותר נורא, לקום ב-5 וחצי בבוקר למשמרת בוקר, או להתחיל אותה בחמש בערב עד הבוקר הבא (וחס וחלילה אם נירדם שם).

איך לעזאזל אני אמורה לעבוד כשכל היום הולך לי כי לא ישנתי כל הלילה?!

תשובה- אני לא.

ושלא תגידו שנותנים משמרות שפויות, שלפחות את שישי יהיה לי לעבוד.

הו, לא.

חמישי לילה, לא פחות.

כבר עדיף שבת.

ולא, לא שמעתם אותי אומרת את זה, כי אני אכחיש.

אבל היי, אני סתם מתלוננת. אני אלופה בזה בזמן האחרון, בעיקר כי הכל מרגיש דפוק. והקטע הדבילי יותר, זה שאני מרגישה רע עם עצמי בכלל לכתוב ולפרוק את כל מה שיש לי על אבא שלי, וחשבון הבנק שלי והקשר הדפוק שביניהם... אולי בשביל שאף אחד לא יגיד לי את מה שכבר כולם אומרים לי - שצריך לשים לזה סוף.

אבל אני לא באמת מסוגלת להגיד לא למי שצריך את העזרה שלי, במיוחד כשזה אבא שלי.

אז התוכנית?

לעזוב. לברוח. עד כמה שאני לא אוהבת. ועד כמה שאני לא רואה את עצמי מסוגלת כלכלית לעזוב את הבית אחרי הצבא, בגלל הבעיה הדבילית הזאת.

עוד יותר מתסכל שהצבא לא באמת מאפשר לי לכסות את הפער, ומרוב כל התסכול הזה של המדים, אני מתפתה יותר מדי לקנות עוד ועוד. להתחדש.

אבל שום דבר לא באמת עוזר, כי אני לא באמת מרוצה ממה שאני רואה במראה, ולא יודעת מאיפה להתחיל ומה לעשות כדי שאני כן אהיה מרוצה.

וזה לא משנה כמה יחימיאו לי מבחוץ, אני איכשהו לא מסוגלת להאמין לזה. אף פעם לא הייתי מסוגלת.

הוא כל הזמן אומר לי שזה לא הגיוני, ההערכה העצמית הנמוכה שלי, ושאני צריכה להתחיל לאהוב את עצמי, כי אני באמת שווה את כל זה.

ולמה לי לא להאמין לו? הוא חזר כל-כך הרבה פעמים, אמר שהוא לא אהב מישהי כמו שהוא אוהב אותי, שהוא לא הרגיש םתוח ובטוח עם אף אחד אחר, שאני החברה הכי טובה שלו ושהוא לא מסוגל לראות את עצמו בלעדיי בחיים שלו.

ושמעתי את המשפט הזה בכל-כך הרבה גירסאות (עד כמה שזה נשמע שחצני, אני יודעת), ואף פעם לא באמת הבנתי למה הם חוזרים, או נשארים. במיוחד אחרי שאני עושה הכל כדי להרחיק אותם מעלי, מגעילה, צינית וקרה. ביצ' חסרת תקנה.

ובכל זאת, הוא אומר, כי את בן אדם מושך, כי לאנשים קל לסמוך עלייך, את בנדאם אמין, ומצפים ממך להוביל. הבעיה היא שאת פשוט עוד לא מוכנה לזה, אבל זה לא משנה, כי אני מאמין שאת תצליחי ותעלי בכל מה שתבחרי.

וזה גורם ללב שלי לצנוח ולפרוח ביחד כל האמונה העיוורת הזאת שלו בי. וגורם לי לבלוע את כל החרא שהאכלנו אחד את השני במשך הרבה זמן בקשר שלנו, כי זה לא משתווה למה שבאמת יש לנו בסופו של דבר.

ומתחשק לי לשאול אותו למה לעזאזל אני ואיך אני היחידה שלא רואה את מה שכולם טוענים שאני היחידה שעיוורת אליו.

והכל מתחבר להרגשה שכלום לא מסתדר לי, וכבר יותר משבוע שאני מסתובבת עם כאב ראש לא הגיוני וחשק להתפוצץ על כל העולם בגלל כלום, ואין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל.

דולצינאה.