במרחק נגיעה מכאן.

למרות שחשבתי שאני פשוט הולכת להתמוטט איך שאני אכנס הביתה, מסתבר שאני בכלל לא עייפה (שזה חתיכת הישג לאור הימים האחרונים שעברו עלי).

כמו שכל הסובבים אותי ציפו, אכן הגעתי למהר מדי למעמד שתולים בי הרבה אמון. יותר מדי לטעמי, אבל מי אני שאתלונן? הבעיה שעם כל האחריות הזאת שהפילו עלי, שאגב, אין לי מושג איך להתמודד איתה, בא לו"ז צפוף מדי ומציק מדי ולחוץ מדי ויותר מדי בלת"מים כי החייל הזה נראה כמו שהוא נראה.

לכבוד השנה החדשה החליטו להפעיל איזה משהו דבילי שהקפיץ את כולנו על הרגליים. בחיי שלקחתי את זה אישית - לא מספיק שהקפיצו אותי לשני לילות רצופים בגלל ג'מלים של איזה מפגרת, וויתרתי על השעות שינה שלי לטובת הבחור השני שהוקפץ, איזה גורמים דביליים החליטו להפעיל את כל הסיפור מהתחת הזה.

שנה טובה לנו.

ובעקבות שינוי הלו"ז הדסטי הזה, הגענו לעוד מצב שמכעט הקפיצו אותי ללילה שלישי. אמרתי שלום יפה וחפשו אותי מאחורי הסיבוב. טוב? טוב. במקום זה ביום חופש היחיד שלי דחפו לי משמרת.

כרקע לכל הבלגן הזה, אבא שלי התאשפץ ביום רביעי שעבר בשיבא, והמשמרות והלו"ז הבצהפוף לא באמת אפשרו לי ללכת לבקר את האבא החולה משלי, או חס וחלילה לתמוך באמא המותשת נפשית שלי.

אני פשוט בן אדם טוב מדי, זאת הבעיה שלי. אני לא יודעת להגיד "לא" לאנשים שצריכים אותי... אז מצאתי את עצמי מתזזת מתל-אביב לשיבא במהירות הבזק, מנסה לא להתמוטט מרעה, עייפות ועצבים, כשאני יודעת שמחר (היום) מצפה לי יום לא פחות גרוע (ואני לא אתחיל אפילו לפתוח את הנושא של מי שהחלפתי איתה משמרת. אלוהים יודע שאני מתה עליה בערך כמו קוץ ברקטום).

ואחרי כל זה, אני מוצאת את עצמי מספיק עירנית כדי לכתוב פוסט, מה שהאמת, די רציתי לעשות כבר שבוע, אבל למי יש זמן? (ובכמה הוא מוכן למכור? אני אשלם הכל!!)

הולכת למזמז את הגוש שומן שנקראת הכלבה שלי ולהתקקלח,

דולצינאה.