מה
זה? מה בכלל הולך פה? איפה אני לעזאזל ולאן אני ממשיכה מפה?
ובתוך
כל התוהו הזה שמרגיש כמו זוג ידיים שלוחצות אותי בכוח לתוך המים ולא נותנות לנשום,
נמצאת פתאום ההכרה.
במשך
שנתיים דמיינתי לעצמי את הסיטואציה הזאת, אבל כשזה באמת מכה בך, אתה נשאר בלי
אוויר או מודעות כלשהי למה בכלל הולך מסביב. הכל ריק וכל כך מלא ברעש. מילים בלי
משמעות.
בתת
מודע, אני מאמינה שאדם מסוגל לדעת פחות או יותר מתי הגיע הזמן שלו, ועם ההבנה הזאת
כנראה שגם באה ההשלמה. אז מכינים את הקרקע.
כמה
חבל שהזוועות לא ימחקו למרות הכל, ואני מוצאת את עצמי פוגשת את הסיטואציה כשפשוט
אין לי איך להיפרד. לא לטוב ולא לרע – פשוט אין לי. איך לעזאזל אפשרנו לזה להדרדר
ככה?
ואני
כולי מלאת כעסים על ההתנהלות וחוסר ההגינות של הכל, וכנראה לעולם לא באמת אהיה
מסוגלת לסלוח לך על הכל, למרות שאלוהים יודע שאתה מנסה, ומשתדל, ובאמת ש... הכל.
השנתיים
האחרונות נראות לי כמו סרט רע עם יותר מדי הומור שחור וסוף צפוי מדי, מה שגורם
לטעם מר ומגעיל כזה בפה של החמצה, הפסד. משהו שהיה לו פוטנציאל גדול יותר ופשוט
בזבזנו אותו על שטויות חסרות משמעות.
זמן...
פתאום יש לו משמעות שונה, צינית וקרה, כזאת שמחייכת אליך בלגלוג וצוחקת לך לעיד.
דולצינאה
11/01/13
וכל
הדברים שלא נאמרו? כנראה שלא יאמרו לעולם. אבל אם כבר... אז כבר.
אני
כועסת עליך. נכון לכרגע זה לאן מתועל כל הרגש העצום והדפוק שלי.
אני
כועסת על צרות האופקים שלך, למרות שתמיד טענת שאתה ליברל. אני כועסת על הקיבעון והגאווה
המטופשת שלך וחוסר האמונה שלך בכל דבר כמעט. אני כועסת על חוסר ההערכה והאמונה
העצמית שלך, ועל העובדה שסירבת להודות בעובדה שאתה שוגה ומנסה תקן את כל הביקורת
העצמית שלך דרכי. אני כועסת על שקרים וחצאי אמיתות שכל כך נודעים לשמצה מהצד שלך,
אפילו שהכוונות שלך היו טהורות. אני כועסת על זה שלא האמנת בי, או שהאמנת יותר
מדי. אני כועסת על העובדה שאתה משאיר אותי בחוסר ברירה, אלא לעמוד על הרגליים
ולתפקד. כועסת על העבודה שחרצת לי את העתיד הקרוב בלי לאפשר לי לבחור ולעצב אותו
לעצמי. ובעיקר... אני כועסת על העובדה שאתה לא מסוגל להתמודד יותר, אפילו שזו לא
אשמתך, ואין לך ממש ברירה אחרת.
אולי
אני גם פגועה מכל זה, ומהקטע הדפוק שלא נשאר לנו כבר מקום לתקן את עצמנו.
דולצינאה
11/01/13
חתיכת לוחם.
ומה שגרם לי לבכות סוף סוף בבכי חסר מעצורים אחרי שכבר קיבלנו את הבשורה הזאת, היה המשפט הזה של אחותי.
הוא ביקש לישון עד יום ראשון, שנדבר איתו על הכל אז, ובינתיים רק לישון... להצליח לנוח סוף סוף, להימלט מהכאב שלא עוזב אותו. ושניה לפני שהוא נרדם, הוא אמר לאחותי "ביום ראשון מתחילה מערכה חדשה".
מה שגמר אותו הייתה העובדה שאין תקווה, אז הוא כבר הפסיק להילחם. הוא וויתר. אני לא יכולה להאשים אותו. אף אחד לא רוצה שימשיך לכאוב לו לנצח...
הזרעים של הסוף מבחינתי ניטעו אצלי כשאמא שלי סיפרה לי שהוא רוצה לספר לסבתא ולאחיות שלו שהוא עבר הקרנות פעם שנייה כי הסרטן חזר. אני מכירה אותו טוב מדי בשביל לחשוב שזה סתם. אם הוא היה מאמין שיש לו עוד הרבה זמן, הוא לא היה מספר, כדי לא להכאיב ולהכביד יותר על שלושת הנשים האלה. כל מה שהוא עשה, הדברים שאני הכי פגועה וכועסת בגללם היו רק כדי להגן על מי שהוא אוהב. הוא לא הפסיק להילחם בשבילנו, למעננו.
מסתבר שבשבועיים האחרונים הוא נפרד לאט לאט. גיליתי את זה בסבב הטלפונים שנאצלתי לעשות כדי להודיע לכל החברים שלנו.
חבר משנים, שגידל אותי בערך מגיל אפס אמר לי שאבא סיפר לו שתמיד רצה שאני אצא לקצונה, שהוא מאמין שאני יכולה לממש ככה את הפוטנציאל שלי הרבה יותר. בשיחה אחרת גילתי שהוא התקשר לחבר אחר כי הוא פשוט לא הצליח לישון. לאט לאט חיחלה אצלי ההבנה שהוא כנראה ידע הרבה לפנינו מה המצב, ופשוט ניסה לגונן עלינו יותר, עד שלא תהיה ברירה.
ואיך אני אזכור אותו? בתור אומן מילים ורעיונות, בתור אדם עם פוטנציאל כל-כך ענק שכל כך כאב לי שלא התממש. בתור אדם חזק ולוחם, רודן עם לב זהב, חיוך חם וידיים שתמיד פתוחות לחיבוק. בתור אדם שנאומי ההטפה שלו לוקחים שלוש שעות ארוכות ומתנהלים בסבבים ארוכים של אותה פואנטה בניסוחיחם שונים, כל אחד יותר אומנותי מהשני. בתור אדם שכנראה ראה בי יותר ממה שאני ראיתי בעצמי, וכנראה התאכזב שאני מוותרת לעצמי.
אני אזכור אותו בתור אדם שהיה מוכן לקבל כמעט את כולם בלי יותר מדי שאלות, ונתן גם כשלא היה לו. בנאדם שאני כל-כך מעריכה ואוהבת... אני לא חושבת שאני מצליחה לעכל את האין הזה.
אבא.
13/08/1959-11/01/2013.
דולצינאה.
בברכת פזמולודת שמח משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דולצינאה.
