במרחק נגיעה מכאן.

את רוב היום שלי העברתי במחשבה על דרכים יצירתיות לרצוח בדם קר את הבהמה מהבסיס שלי.

האמת, רציתי לפתוח את הפוסט הזה באיזה ציור סכמטי ודי מעליב שיורד על המראה החיצוני (והבהמתי) של הבהמה, אבל מפאת חוסר כוח והבנה שזה די ילדותי ומפגר, דחיתי את הרעיון. ובכלל, זה לא אשמתה שהיא לקחה רק את הגנים הגרועים מההורים שלה...

הבעיה איתה היא הרבה יותר עמוקה. הבחורה במלוא מובן המילה - בהמה. וגם קצת טיפשה, אבל שוב, זאת לא בהכרח אשמתה.

היצורה הספציפית הזאת נהנית להעביר את הזמן שלה בלשנוא אנשים ולהוציא עליה את חמתם. התמזל מזלי, והיא החליטה לשנוא אותי במיוחד! (ובאמת, ל מה יש לשנוא אותי? אני רק ביצ' סנובית וחסרת תקנה...)

הבהמה לא יודעת לשנוא בשקט, והיא חייבת להראות לכל העולם שמשהו לא בסדר. היא מתעקשת להתעלם, לא לדבר (שאין לי בעיה עם זה, עד שזה מגיע לדברים שצריכים להיעשות מבחינה מקצועית) וכשאני שואלת אותה שאלה לא לענות לי. מה שיוצר מצב שאני מחייבת את מי שלידי לשאול את השאלה על-מנת לקבל תשובה. 

הבהמה לא יודעת לבקש דברים - מאף אחד. היא לא יודעת להתנצל, ורוב הזמן גם לא יודעת להתבטא בצורה אנושית, מנומסת או מכבדת. מה שמדהים בכל הסיפור הזה - שהיא לא מבינה שהיא מתייחסת לאנשים בזלזול! היא פשוט לא מבינה שהיא לא בסדר בכל הסיפור הזה, ובחיי שכבר התייאשתי.

רוב הזמן אני סותמת את הפה ונותנת לה להוציא את כל הבלה-בלה-בלה חסר הפשר שיוצא לה מפה, שאת רובו היא מקצינה והופכת לסרט דרמה בשקל וחצי (וזה עוד בהפרזה מטורפת במחיר).

יש גם צדדים טובים בבהמה. סך-הכל, אי אפשר להגיד שלא אכפת לה מהמקום ושהיא לא נותנת מעצמה ותמיד באה כשמקפיצים אותה (וטורחת לרטון לטעון ולהתלונן ולהתאונן בלי סוף על זה. שזה מתקבל על הדעת, אבל היי - את לא היחידה שנדפקת!). אבל שאלוהים יעזור לי - למה את מתקשרת אלי ב-23:30 בלילה, כשאני אמורה לקום ב-05:20 ואת יודעת את זה, כי אני אמורה לבוא להחליף אותך, רק כדי לנבוח עלי "אל תאחרי".

אוקי, אז למה את מתקשרת אלי ב-23:30? לא נראה לך קצת מוגזם?

מפה מגיע בליל צעקות והאשמות - את תמיד מאחרת.

כן? באמת? זה הכי טוב שלך? שיהיה.

מה מסתבר הסיפור? הקפיצו את המסכנה ללילה נוסף אחרי שני שבת לילות. אכן מבאס, לא אגיד שלא. אבל למה לעזאזל לצעוק עלי? ידעתי שהקפיצו אותה רק בבוקר, כשהקצין התקשר אלי ואמר לי למשוך לה עוד שעה בערב כדי שיהיה לה זמן לחזור להביתה, לישון ולחזור לבסיס. הסכמתי, אבל הבהרתי לו שבפעם הבאה שמישהו מעז להתקשר אלי בשעות הזויות לפני משמרת, שלא יצפה שאני אחליף אותו בזמן, אם בכלל.

כשהגעתי בבוקר (אחרי פקק תנועה של אללא איסטור מנתניה לתל-אביב ועוד ריצה על חיילים עייפים של בוקר לכל אורך הקריה) בההבמה צועקת עלי ומטיחה עלי האשמות חסרות פשר נוספות שבאמת שאין לי מושג מאיפה היא הקריצה אותן. טוענת שהיא ביקשה שאני אקדים!

שאני אקדים? נבחת עלי לא לאחר. תאמיני לי, אם הייתי שולטת בתנועה בכבישים, הייתי שמחה להחליף אותך גם שעה קודם. לא התאפשר. לא אשמתי, אז תסתמי את הג'ורה שלך, זונה טיבטית.

וכמו מטומטמת, אחרי שהיא כבר עזבה את המשמרת וסוף-כל-סוף הלכה, מצאתי את עצמי נשברת לרסיסים בבליל של דמעות דביליות.

על הכל, ועל כמה שזה לא פייר, ועל למה לעזאזל אין לי אוויר.

חתיכת סרט. הדבר היחיד שניחם אותי במהלך כל היום היו סצינות מאוד מאוד מפתות של איך לרצוח אותה.

בפריקה חסרת משמעות וארוכה מדי,

דולצינאה.

למרות שחשבתי שאני פשוט הולכת להתמוטט איך שאני אכנס הביתה, מסתבר שאני בכלל לא עייפה (שזה חתיכת הישג לאור הימים האחרונים שעברו עלי).

כמו שכל הסובבים אותי ציפו, אכן הגעתי למהר מדי למעמד שתולים בי הרבה אמון. יותר מדי לטעמי, אבל מי אני שאתלונן? הבעיה שעם כל האחריות הזאת שהפילו עלי, שאגב, אין לי מושג איך להתמודד איתה, בא לו"ז צפוף מדי ומציק מדי ולחוץ מדי ויותר מדי בלת"מים כי החייל הזה נראה כמו שהוא נראה.

לכבוד השנה החדשה החליטו להפעיל איזה משהו דבילי שהקפיץ את כולנו על הרגליים. בחיי שלקחתי את זה אישית - לא מספיק שהקפיצו אותי לשני לילות רצופים בגלל ג'מלים של איזה מפגרת, וויתרתי על השעות שינה שלי לטובת הבחור השני שהוקפץ, איזה גורמים דביליים החליטו להפעיל את כל הסיפור מהתחת הזה.

שנה טובה לנו.

ובעקבות שינוי הלו"ז הדסטי הזה, הגענו לעוד מצב שמכעט הקפיצו אותי ללילה שלישי. אמרתי שלום יפה וחפשו אותי מאחורי הסיבוב. טוב? טוב. במקום זה ביום חופש היחיד שלי דחפו לי משמרת.

כרקע לכל הבלגן הזה, אבא שלי התאשפץ ביום רביעי שעבר בשיבא, והמשמרות והלו"ז הבצהפוף לא באמת אפשרו לי ללכת לבקר את האבא החולה משלי, או חס וחלילה לתמוך באמא המותשת נפשית שלי.

אני פשוט בן אדם טוב מדי, זאת הבעיה שלי. אני לא יודעת להגיד "לא" לאנשים שצריכים אותי... אז מצאתי את עצמי מתזזת מתל-אביב לשיבא במהירות הבזק, מנסה לא להתמוטט מרעה, עייפות ועצבים, כשאני יודעת שמחר (היום) מצפה לי יום לא פחות גרוע (ואני לא אתחיל אפילו לפתוח את הנושא של מי שהחלפתי איתה משמרת. אלוהים יודע שאני מתה עליה בערך כמו קוץ ברקטום).

ואחרי כל זה, אני מוצאת את עצמי מספיק עירנית כדי לכתוב פוסט, מה שהאמת, די רציתי לעשות כבר שבוע, אבל למי יש זמן? (ובכמה הוא מוכן למכור? אני אשלם הכל!!)

הולכת למזמז את הגוש שומן שנקראת הכלבה שלי ולהתקקלח,

דולצינאה.