במרחק נגיעה מכאן.

מהמציאות, בעיקר.

וזה רק בגלל שהיא לא כזאת מסבירת פנים נכון לכרגע.

אז מה אני עושה? בעיקר ישנה.

כל-כך מתחשק לי לדלג על השבועיים הקרובים, או על השנים האלה, בכלל.

הם פשוט מחליטים שזה הזמן הכי מתאים להתנהג כמו שני ילדים מפגרים? אני מבינה את כל הקטע של הלחץ, החוסר וודאות והכל, אבל במקום להיות שם אחד בשביל השני, הם פשוט מתנהגים כמו שני דוברמנים.

כמה שנים אני כבר אומרת שהם לא צריכים להיות ביחד? יותר מדי. הבעיה שאני פשוט לא יודעת איך כל אחד מהם יסתדר לבד.

תלותיות. כבר אמרתי שאני שונאת?

זה אפילו אבסורדי מדי בשביל שאני אבכה. אני פשוט יושבת עם פרצוף חמוץ, כי מה כבר אפשר לצפות משני אלה? כל-כך הרבה טעויות שהם עשו, ואני ואח שלי הם אלה שמשלמים עליהם. חס וחלילה שהם ישאו בתוצאות.

איך בא לי פשוט ללכת ולזרוק להם את הכל בפרצוף... אבל זה לא הזמן, לא המקום, ובכלל, מי אני שאנסה ללמד שני זקנים בני 50 שכבר איבדו את החשק להיות ביחד? או להיות, בכלל.

האמת שהרבה מהכעס הוא על הבחירות שהוא עשה. נכון, לא באמת משנה איזה במה הוא היה בוחר, זה עדיין היה מכעיס. למה? כי זה על הגב שלנו, ולא משנה מה יקרה, אנחנו נצטרך לטפל בזה.

הייתי כוסעת עליו גם אם הוא היה בוחר לוותר ולא להילחם, והייתי כועסת עליו גם אם הוא היה בוחר בטיפול עם האחוז הקטן יותר להבראה, וכמובן שאני כועסת על הבחירה הנוכחית, ל לחיות בכל מחיר, אפילו אם זה אומר לחיות כמו חצי בן-אדם עם הרבה תופעות לוואי.

וכל זה כל-כך מפחיד... בפעם הקודמת הייתי בטוחה, ועכשיו? אני מהססת, מפחדת.

מתחשק לי לקבור את עצמי, לברוח.

דולצינאה.