קריסטל

זה היה ערב קר מאוד של תחילת החורף של שנת 923 בעיירה קטנה במערב אנגליה. הרחוב הואר קלות על ידי הכוכבים הבודדים שלא כוסו בידי העננים הגדולים והאפורים. לא נראה אף אחד בסביבה, כולם היו בבתיהם וניסו כמה שיותר להתחמם ליד האח הבוערת עם בני משפחותיהם.

 רק הטירה האפלה שעמדה באמצע המבצר הייתה חשוכה וקודרת ורק נר אחד האיר את חלון חדר השינה של הלורד רוברט מדינס-ביראן ואישתו, ליידי מרגרט.

 רוברט ישב ליד מיטת אישתו, מרגרט, ובכה בשקט. ליד המיטה עמדה עריסה קטנה שבה ברכות ורוגע ישנה קירה הקטנה שרק הרגע נולדה.

 בחדר השכן ישן אחיה הגדול בן הארבע. הוא ישן כבר יותר משנה. הוריו ניסו את כל המרפאים שרק יכלו למצאו, אך שום דבר לא עזר. גופו נישאר בעל דופק וחום, אבל הוא כולו היה חיוור וחסר מראה חיי ואינו זז בכלל בשנתו, רק היה ממלמל משהו בשנתו וממשיך בשנת המוות שלו.

 רוברט הסתכל בשקט על קירה הקטנה. "לא נישאר לי אף אחד מלבדך" אמר הוא בעצב "אפילו יורש ממשפחתי לא יהיה לי. אימך מתה ואחיך בתרדמה ניצחית".

 פתאום רוברט התעורר מקול חרישי. הוא מצא את עצמו על הריצפה בין המיטה עליה  שכבה אישתו לבין העריסה בו ישנה ביתו. "רוברט...רוברט...רוברט..." נשמע ברחבי החדר. "מי זה?" שאל רוברט בפחד. "זאת אני, מאב! מלכת הקסם של ימים עברו" לחש הקול. "מ...מ...מאב? מה את רוצה?" מלמל הוא בפחד. "את הילדה שלך" השיב הקול. לאחר ששמע מילים אלו פניו של רוברט האדימו והוא קם על רגליו. "בחיים לא! תיקחי הכל אבל רק לא אותה!" צעק רוברט. "אתה תקבל תמורה, תמורה גדולה" שכנעה מאב. "בחיים לא! שום דבר לא שווה לילדתי הקטנה" השיב רורברט בכעס. "אין לך ברירה! או שאני לוקחת אותה בלי לתת לך לום או שאתה מסכים לעיסקה!" הקול נישמע כועס יותר. "איזו עיסקה?" שאל רוברט ביאוש מוחלט. "הילדה נישארת אצלך עד גיל 5 ואז היא תיהיה שלי ותוכל לראות אותה רק פעם אחת בשנה ביום ה24 של החודש הראשון, תאריך הולדתה. הבן שלך יתעורר משנת המוות שלו, אפילו את אישתך אני אחזיר לך, כמובן שאני לא יכולה להבטיח לך שהיא תהיה כמו שהייתה פעם". אחרי מסר דקות של חשיבה רוברט ענה: "אני מסכים". בקולו התערבבו שמחה ועצב יחד. "כמובן שאתה מסכים רק כסיל לא יסכים להצעה כזאת. הם התעוררו עם עלות השחר" ענה הקול ונעלם. זמן רב ישב רוברט על הריצפה וחיכה בפחד לשמוע שוב את הקול הלוחש באפלה על דברים נפלאים ונוראיים כאחד. 

זה היה ערב קר מאוד של תחילת החורף של שנת 952 בעיירה קטנה במערב אנגליה. הרחוב הואר קלות על ידי הכוכבים הבודדים שלא כוסו בידי העננים הגדולים והאפורים. לא נראה אף אחד בסביבה, כולם היו בבתיהם וניסו כמה שיותר להתחמם ליד האח הבוערת עם בני משפחותיהם.

 רק הטירה החשוכה שעמדה באמצע המבצר הייתה חשוכה וקודרת ורק נר אחד האיר את חלון חדר השינה של הלורד רוברט מדינס-ביראן ואישתו, ליידי מרגרט.

 רוברט ישב ליד מיטת אישתו, מרגרט, ובכה בשקט. ליד המיטה עמדה עריסה קטנה שבה ברכות ורוגע ישנה קירה הקטנה שרק הרגע נולדה.

 בחדר השכן ישן אחיה הגדול בן הארבע. הוא ישן כבר יותר משנה. הוריו ניסו את כל המרפאים שרק יכלו למצאו, אך שום דבר לא עזר. גופו נישאר בעל דופק וחום, אבל הוא כולו היה חיוור וחסר מראה חיי ואינו זז בכלל בשנתו, רק היה ממלמל משהו בשנתו וממשיך בשנת המוות שלו.

 רוברט הסתכל בשקט על קירה הקטנה. "לא נישאר לי אף אחד מלבדך" אמר הוא בעצב "אפילו יורש ממשפחתי לא יהיה לי. אימך מתה ואחיך בתרדמה ניצחית".

 פתאום רוברט התעורר מקול חרישי. הוא מצא את עצמו על הריצפה בין המיטה עליה  שכבה אישתו לבין העריסה בו ישנה ביתו. "רוברט...רוברט...רוברט..." נשמע ברחבי החדר. "מי זה?" שאל רוברט בפחד. "זאת אני, מאב! מלכת הקסם של ימים עברו" לחש הקול. "מ...מ...מאב? מה את רוצה?" מלמל הוא בפחד. "את הילדה שלך" השיב הקול. לאחר ששמע מילים אלו פניו של רוברט האדימו והוא קם על רגליו. "בחיים לא! תיקחי הכל אבל רק לא אותה!" צעק רוברט. "אתה תקבל תמורה, תמורה גדולה" שכנעה מאב. "בחיים לא! שום דבר לא שווה לילדתי הקטנה" השיב רורברט בכעס. "אין לך ברירה! או שאני לוקחת אותה בלי לתת לך לום או שאתה מסכים לעיסקה!" הקול נישמע כועס יותר. "איזו עיסקה?" שאל רוברט ביאוש מוחלט. "הילדה נישארת אצלך עד גיל 5 ואז היא תיהיה שלי ותוכל לראות אותה רק פעם אחת בשנה ביום ה24 של החודש הראשון, תאריך הולדתה. הבן שלך יתעורר משנת המוות שלו, אפילו את אישתך אני אחזיר לך, כמובן שאני לא יכולה להבטיח לך שהיא תהיה כמו שהייתה פעם". אחרי מסר דקות של חשיבה רוברט ענה: "אני מסכים". בקולו התערבבו שמחה ועצב יחד. "כמובן שאתה מסכים רק כסיל לא יסכים להצעה כזאת. הם התעוררו עם עלות השחר" ענה הקול ונעלם. זמן רב ישב רוברט על הריצפה וחיכה בפחד לשמוע שוב את הקול הלוחש באפלה על דברים נפלאים ונוראיים כאחד.