פרח קיר

חתיכת שבועיים...

למרות שחנוכה הוא אחד החגים שאני יותר מחבבת, אני מודה שרציתי נורא שיגמר כבר. כל מה שיגורתי ממנו לפני החג, התרחש בדיוק בהתאם לחששות (ואמא שלי עוד אומרת שאני פסימית. אני ממשיכה לטעון בתוקף שאני ריאלית להפליא!), כל מה שיכל להתפקשש (ורק כי לא היתה לי שליטה של 100% עליו) אכן התפקשש. אבל איכשהו שרדנו אפילו הצלחנו.לא יודעת אם לנכס את זה לנס חנוכה או לכמה אנשים טובים ומוכשרים שבלעדיהם דברים לא היו עובדים ככה.ובויכוח הבלתי נלאה עם עצמי האם לבחון את הדרך או את התוצאה הסופית, התפשרתי במסקנה שלמרות שהייתי סוג של כבאית ודאגתי רק לכבות שריפות, בסוף עבד לנו!

חוץ מהעבודה (ומזל שלילדים בבי"ס יש חופש חנוכה אחרת השילוב של 2 העבודות ביחד היה כמו לשתות אלכוהול עם כדורים), עשיתי איזה לילה לבן כדי לכתוב עבודה בדיני משפחה על מזונות בני זוג. אלוהים כמה ג'ורא! באמת שיצא לי כל החשק להתגרש.

בתום שבוע שכלל 10 שעות שינה (במצטבר) הספקתי לפגוש את חשין ודורנר בכנס שציין את המאבק בזנות וסחר בנשים. דורנר סבתא'לה חמודה, אבל צלולה רהוטה וקוהרנטית כמו שדה. ומישה, וירטואוז. לראות אותו נואם זה אפילו חי ומרתק יותר מלקרוא את פסקי הדין שלו. האיש כולו סערה כריזמה ורגש.

אחרי הכנס? נכון- מסיבה. התפרקות. אלכוהול. אי אפשר לסיים אחרת שבוע כזה. רק חבל שנאלצתי לישון שוב 4 שעות בלבד. וזאת לכבוד סיומה של השביתה וחופש חנוכה שהביאו לזה שפתאום נפל עליי טון של עבודה.

וכמה הערות פולניות כדי להחיות את מסכת הקיטורים: הרגשתי רע. כל כך רע. בשלב כלשהו שכבתי במיטה  כשאני מבזבזת שעות שינה יקרות בלסבול ולשקול האם לחכות לסוף המר או לשים קץ לסבל בכוחות עצמי. אני לא יודעת מתי הגוף שלי נעשה חסין לאדוויל ונורופנים, אבל באמת ששקלתי ברצינות לעשות עקירת רחם פיראטית ולמכור אותה בשוק השחור.

אחחח.. איזה כיף שסופ"ש. אני רק מקווה להספיק להגיע דרומה לפני שבת.

הוידוי האישי השבועי:

ברכני אבי כי חטאתי.

מה השבוע?

ראיתי פרוייקט ביפ.

(קולות מחנק והתפלצות מצדו השני של התא)

לא לא, לא את התכנית המלאה. קטעים באינטרנט.

(שיעול. נשימות חוזרות להיות קצובות) אינטרנט... רעה חולה.

זה לא כל מה שיש לי להגיד...

חטאת יותר מזה??

הם לא באמת מצחיקים אותי. אולי גורמים לי לחייך מדי פעם. אבל יש בהם משהו שאני מעריצה. כלומר, מקנאה במשהו הזה שגורם לדרייב לצאת לפועל, לדחף הזה שגורם  לרצון הפנימי הזה להתגלם בצורה ממשית של עשייה. הופעה מול קהל.

צורה ממשית ומחורבנת.

אבי מותר לכם לדבר ככה???

מה זה משנה, גם ככה אני חוטא פה כשאני מקשיב ליהודייה... תמשיכי.

בכל מקרה,אני רואה אותם ובאיזשהו מקום קצת מקנאה. רוצה גם.

מה- השפלה חוצה גבולות מגזרים ומגדרים?

למה השפלה למה? אתה קצת מגזים פה אתה יודע..  תראה אני נורא מבינה, מזדהה, ומכירה את המקום הזה של להופיע, לעמוד מול אנשים, להשתמש בכל הגוף שלך כאילו היה רק כלי לשרת את מה שאתה רוצה להעביר החוצה.

לראות אותם צוחקים, מהנהנים, מבינים. אתה משפיע עליהם ומכוון אותם בדיוק בדרך שאתה רוצה.  אני מודה זה חלום ישן. הוא כבר לא יתממש.. אבל נראה לי שזה מה שדחף אותי לכיוון של ההדרכה. סוג של שריטה חולנית כזו לעמוד מול, במרכז, להופיע, להראות. אם יש פחד שאני לא לוקה בו זה פחד במה. ויותר מזה, אני מוכנה להחליף מצבים של אחד על אחד שנורא מביכים אותי וקשים לי בעמידה מול קהל של חמשת אלפים איש.  

אז למה את פה?

הא?

למה, למה את פה? לכי תארגני לך קהל של חמשת אלפים איש תעמדי מולם ותתוודי. למה אני צריך לסבול את החרא הזה כל שבוע?!

אבי ? הכל בסדר?...

הכל בסדר היא עוד שואלת! לא מספיק שאני מקבל אותך לפנים משורת הדין, את לא מתביישת להעליב. אין לכם בושה אתם תאמיני לי... אני באמת מציע לך למצוא קהל גדול ולהניח לי.

אז זהו, שאני מנסה...

את מה?? מנסה???

כן, אני כותבת קצת ברשת. אומרים שיש שם הרבה אנשים. אבל נראה לי  שזה כל כך עובד. הקהל לא כל כך גדול, והוידויים לא ממש וידויים...

שימי תמונות עירום. זה בטוח ימשוך קהל. אני אומר לך, אני שומע וידויים של גברים כבר יותר מ30 שנה, ילדים בני 15, 30, 50 לא משנה מה. סקס מוכר!

אני.... אני לא כל כך יודעת מה להגיד... אני די בהלם.

אחלה. באמת הגיע הזמן שתשתקי. וכשתחליטי ללכת לפסיכולוג או לכנס חבורה של חמשת אלפים כאלה כדי שיהיה לך קהל, תגידי לו שהעדר הזוגיות נובע מבעיית התנהלות ברמה הבינאישית. תתחילו שם, שאר החרא כבר יצוף לבד.

מה???????

Next!

ספרים

נקראו השבוע:

הארי פוטר השביעי- סגירת מעגל וקץ תקופת הילדות (הייתי פאקינג בת 13 כשהתחלתי לקרוא את זה...)

שעשני כרצונו (יעל משאלי)- כתיבה מתישה. עלילה מתישה. מתאמץ מידי.

בקריאה בימים אלה:

קרוב להפליא ורועש להחריד (ג'ונתן ספרן פויר)- עדיין באמצע, אבל נהנית להפליא.מדהים.

הבשורה על פי ישו (סאראמאגו)- תמיד מעייפת אותי הכתיבה שלו, ותמיד אני סוגרת את הספר בסיפוק בסוף. בינתיים מעניין.

האי של סופיה (ויקטוריה היסלופ)- לעת עתה נהנית. מאידך- הלעת עתה שלי מתמצה בתחילת הספר.

מחכים על המדף:

צחוק של עכברוש

ההסטוריונית

לב המאפליה

דילמת האסיר

מחכה להניח את ידי עליהם ולהביא אותם למדף:

אלוהים לא מרשה

נער החידות ממומביי

הכל מואר

בברכת סופשבוע לא גשום מידי (כמעט טבעתי בכביש יום שישי שעבר!)

"קראתי ב"נשיונל ג'אוגרפיק" שמספר האנשים החיים היום גדול ממספר האנשים שמתו בכל ההסטוריה האנושית. במילים אחרות, אם כולם היו רוצים להציג את 'המלט' יחד הם לא היו מצליחים כי אין מספיק גולגולות!" (קרוב להפליא ורועש להחריד, ג'ונתן ספרן פויר. איך אפשר שלא להתאהב בו כשהוא פותח את הספר בהקדשה הבאה לאשתו: "לניקול, ההגדרה שלי ליופי")

פייסבוק מפגר- 'someone viewed merukezet on perfect match'- אז למה לא אמרת לו להשאיר טלפון?!