אני רוצה לפתוח בהתנצלות. בעיקר כי לא נעים לי מעצמי- אני לא אוהבת בכיינות. מכל סוג שהיא. לתפיסתי, רק על עצם העובדה שאני קמה בבוקר, פוקחת עיניים, יורדת מהמיטה בכוחות עצמי ובכלל מתנהלת לי בעולם עם אוניברסיטה, אנשים שאני אוהבת, משפחה ועבודה, אני צריכה להגיד תודה ענקית בכל דקה. ועדיין, לפעמים גם אני לא עומדת בסטנדרטים של האקסטרים של הנפש שהחלטתי להציב לעצמי. וכן, היה שבוע קשה.
יצאתי עם מישהו שבוע שעבר. את תסביכי הזוגיות שלי נדמה לי שפרשתי כאן כבר די והותר, ומשום מה זה לא עובר. כל דייט כזה מכניס אותי ללופ של הרהורים. פעם ראשונה שאני יוצאת עם מישהו שנמצא בערך על אותה נק' דתית כמוני בספקטרום. יושב על הגדר רגל פה רגל שם. חי עולם חילוני לגמרי, מעורה תרבותית לגמרי, כותב. אם הייתי מקבלת את הנתונים על הנייר הייתי חותמת על זכרון דברים. א-ב-ל, שכחתי לגמרי שבמקרה שלי שום דבר לא יכול להיות מושלם. אז אם אנחנו באותה נק' פתיחה דתית בטוח משהו משובש שם בעניין הכימיה והאופי. ולמרות שאני הרבה יותר יודעת מה אני רוצה מעצמי, היה מדכא. נמאס לי לחשוב כל כך הרבה. פשוט נמאס.
לימודים: אני לא מסכימה עם האמירה שאפשר לנוח על זרי הדפנה אחרי שסגרת סטאז'. להפך, עכשיו יש לך הרבה יותר ציפייה גם מעצמך, ואני מניחה שיש הסתמכות סבירה של מקום העבודה העתידי שלך שתהיה מי שהגעת לראיון. ולמרות שחשבתי שתקופת הבחינות התחילה בסדר, התבדיתי, כבר 3 פעמים. אני פשוט מרגישה שאני ברגרסיה, במקום להיות חכמה ומנוסה יותר אני הולכת ונעשית טיפשה. וזה לא יכול לקרות לי. כי בלי השכל שלי אני כמעט כלום (בלי כוונה להשמע מתנשאת או משהו כן).
עבודה: עבודה אחת עומדת לקראת סיום ואני די מבואסת, או שיהיה יותר מדויק לומר יותר חרדה. התרגלתי כל כך לחיות במצב של עיסוקים בלתי נגמרים שעצם המחשבה שאני אצטרך להרפות קצת מכניסה אותי לבעסה. חוץ מזה שזה מרגיש לי כמו לוותר על הילד שלי. וזה כבר הרבה יותר קשה.
ספרים: לראשונה מזה... אי פעם לדעתי, הייתי מזועזעת כשקראתי ספר. וקראתי חומרים קשים בחיי. (ארוחה עירומה כמשל).
שבת בצהריים, אני עם ספר של דודו בוסי, בעריכת שמעון אדף. עם נתונים כאלה הציפייה מהספר היא ברורה- קיתונות של זעם מזרחי ארוזים היטב בדירה מתפוררת בשכונת הארגזים, כשנאומי ה"כור היתוך כאן, אנחנו לא שונים" המתעמתות עם גישת ה"ההשתכנזות היא השואה שעשו לנו, הספרדים" שתולים היטב בפיותיהם של מוכר מכולת תימני ותושב שכונה עירקי. לגיטימי. ואיפשהו באמצע הספר, בקליימקס של העלילה, נפלתי על סצנת גילוי עריות מזעזעת בין אמא לבנה, האמא אנסה את הבן.
לא ברור לי באיזה סרט פורנו בוסי חי, אבל בעולם שלי (ואתם בהחלט יכולים לקרוא לי דתיה פוריטנית צרת אופקים), העניין הזה לא לגיטימי בכלל. כמו שקשה לי לקבל את זה מהחדשות או כמציאות שמתקיימת בעולם, קשה לי לצרוך את זה בתרבות שלי. אל תגעו לי בתא המשפחתי. לפחות לא בצורה בוטה כזו.
עניין מעיק אחרון: איכשהו כל פעם שאני יוצאת מהסמינר שלי ומהדיונים החריפים שמתנהלים שם, אני יוצאת בתחושה שמתקיימת כאן ישראל אחת וישראל השנייה. למותר לציין שאני תושבת של ישראל השנייה. התושבים של ישראל הראשונה לא ממש יודעים שהיא קיימת. הראש שלהם תקוע עמוק מידי בתחת של עצמם בשביל זה.
אני חושבת שצריך לחייב בחוק כל בית ספר לעשות לתלמידים שלו שבוע חינוך בדרום מידי שנה. אולי זה ישנה משהו.
דבר אחד משמח: דיין התגלתה כמרצה מדהימה, יש לי כמה קורסים טובים בתקשורת, ומצאתי נושא אדיר לסמינר במשפטים.
כל מה שאני שנותר לי לבקש הוא להפטר מ8 הק"ג העודפים שיושבים עליי, למצוא גבר נורמלי, ומשרה חלקית ומספקת.
נראה לי שאני ממש אבל ממש לא מתפנקת כאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
