בתור הקדמה, הבה נגדיר את תפקידה של מש"קית המשמעת.
ובכן, מש"קית משמעת עפ"י הווקאבולארי שלי: "ההיא שתמיד מחפשת לדפוק את החיילות על חטאי חוסר הדיגום".
ועתה ניגש לקומדיה של טעויות שהתרחשה ב-16.12.04
באותו יום חורפי יצאתי להפסקת צהריים, הלכתי עם המעיל... והרי הכומתה ותג היחידה צריכים להיות על הבגד העליון... בקיצור כשחזרתי למשרד, הורדתי את המעיל ותליתי אותו... וזרקתי את החוגר שמכיל 80% מפק"ל כיסים על השולחן...
מיותר לציין ששכחתי להוציא את הכומתה ואת התג מהמעיל ולהלביש אותם על חולצת הדקרון...
כשחזרתי למשרד חיכתה לי ערמת מכתבים שמגילת אסתר היא פלאייר לידם, אותם הייתי צריכה לצלם ולהפיץ לחיילות עד סוף היום, אז מיהרתי ללכת למכונת צילום... וכמובן הכפתור פתוח, החולצה לא בתוך המכנסיים... הנעליים לא תקניות...
בקיצור, שוק/שכונה/בית זונות, מחקו את המיותר.
נכנסתי לחדר הצילום והגריסה, ידי כבר בהיכון להכניס דפים למכונה כשלפתע עוברת אחת החיילות ואומרת לי: מש"קית המשמעת פה!
אני כולי בשוק של הלייף, החוורתי כמו סיד... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי, פאק, אין לאן לברוח, המסדרון נראה כמו בית חולים, אין מצב לעבור בלי שהיא תראה אותי...
סגרתי מאחוריי את הדלת של החדר שמכיל מכונת צילום ושני פחי גריסה גדולים שביניהם יש חלל ריק... נכנסתי לתוך החלל הזה, מקופלת כולי והמכונה מצלמת... ועושה פאקינג קולות שנשמעים כמו גרגורים של חתולה שהרגע אומצה ע"י אתי אלון. ואני רק מתחננת שתסתום כבר... כי זה מושך אנטשן! פתאום נשמעים צעדים ואיתם נשמע גם הקול של המש"קית... ואני יושבת שם כמו איזה עכבר, כולי בעצבים שלא היו מביישים אף מרוקאית במחזור, רק שלא תיכנס בשם אלוהים... לעזאזל, אני עם 6 עבירות... זה שבוע ריתוק... הדלת נפתחת באיטיות, זהו, סופי הגיע. הסיכויים שלי לצאת מהמצב הזה שווים לסיכויים של דמות מ"ימי חיינו" להצליח לחיות בלי לאבד את הזכרון לפחות 3 פעמים.
המש"קית נכנסת לזירת הטרור וממלמלת לעצמה: מה זה הרעש הזה? מי שכח דפים במכונה??? איזה מעופפות יא אללה...
(נו תלכי כבר, מה את עדיין עושה פה ?! מה, העיניים שלך חתמו קבע על המכונה?!) סוף כל סוף ראיתי את הצל שלה חולף משם. כמובן שישבתי שם עוד 10 דקות, רק לוודא שהיא באמת הלכה... כעבור 10 דקות יצאתי... והשתחלתי באלגנטיות למשרד כאילו כלום לא קרה.
לידיעתכם,
בברכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
