אני רוצה לשבת רגע ולספר איך זה היה. אני יודע שלא תאהבי את זה, וששמעת את זה מליון פעמים, אבל, נו... זבשת"ך.

לפני שמונה ימים, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררתי כי אשתי טלטלה אותי.

ואחרי שעתיים, נסענו לבית החולים.

הגענו למיון-יולדות. קיבלנו מיטה ופינה שקטה. אחרי כמה זמן שלחו אותנו לאולטרה-סאונד.

ואכן, אם במקרה התבלבלנו, היה שם תינוק.

בסופו של דבר, שלחו אותנו לחדר-הלידה.

בקטע הזמן הזה, אני חושב שהיא כבר לא ראתה בעיניים.

אבל אני הסתכלתי - וחשבתי שהחדר דיי נחמד.

שעתיים אחרי, היא כבר הפסיקה לשמור את הכאב בפנים.

ושעתיים אחר-כך, הוא כבר היה בחוץ.

תמיד דמיינתי את זה בהילוך איטי- הוא נופל ברכות לתוך הידיים של המיילדת... אבל זה היה דיי מכוער, ודיי מהיר.

רבע שעה אחרי שהוא היה בחוץ, הוא כבר היה ארוז יפה, מחייך ומוכן לדלות את טיפות החלב הראשונות.

לאחר-מכן הגיעו יומיים וחצי בבית-חולים. בימים שם, בלילות פה, לבד.

היה שיא הכיף, האמת. אין יותר מדי אחריות, או לו"ז, או משהו דומה.

וביום השלישי (יום שני, למי שסופר), כל ארמונה רעדה מהתרגשות - 

חזרנו הביתה. +1

ועל הברית אני לא אספר.

ומה קרה לנורמן וקתי?!

חברים תאחלו לי מזל-טוב. ביצעתי היום את הפעולה הראשונה בחיי שאותה אי-אפשר לבטל.

היה קצר וקולע, ולפי הספר.

ועכשיו אני צריך רעיונות: מה אפשר לעשות בחיים עם ילד, שאפשר לעשות גם בלי?!

נמצא איתנו כאן היום אורח מיוחד, בעלה של הסוחרת שעלתה לכותרות בימים האחרונים. האיש גבוה, צנום ובעל שיער שחור ומדובלל, וחזות כללית של דחליל המשחק כדורסל בזמנו הפנוי. לראיון הוא הגיע, כמובן, מצוייד ביריחו צנוע ומוסתר. למרות החיוך הנינוח, אני יכול לראות את ה"שקיות" השחורות מתחת לעיניו, ומבטים עצבניים שהוא שולח לסביבה.

ללא מילת הקדמה אחת, הוא יורה: "לא ידעתי"

אני מתבלבל. הרי אני מראיין אותו, לא? ובכל זאת, "מה לא ידעת?"

הוא נאנח "מאיפה אני אמור בכלל לדעת שהיא סוחרת? היא בכלל עובדת מהבית"

"אבל בוודאי שמת לב לנסיעות מוזרות, פגישות או טלפונים באמצע הלילה"

"כן, כמובן. אבל כל הנשים ככה"

חשבתי שניה, אולי שניה מעט מדי "אשתי לא"

ובהחלט לא הייתי שקט מאז שהוא שאל

"אתה בטוח?"