לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Pandemonium


We dont talk about love we just want to get drunk

כינוי: 

בת: 34

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

אני יודעת שדיי זנחתי את הבלוג..


אני כבר לא כותבת הרבה, אבל מצד שני כל כמה ימים אני נכנסת וכותבת וכותבת פוסט שלם אבל אז אומרת 'טוב מה אני צריכה שכולם יקראו את זה' ובסוף לא שומרת.

 

כי תכלס דיי עבר לי השלב הזה של להוציא לאור את המחשבות שלי

כבר לא אכפת לי שיידעו מה אני חושבת על כל מיני דברים, ומה הדעות שלי, או מה עבר עליי, או מה כואב לי או מציק לי.

 

אבל כנראה שפעם פשוט לקחתי כמובן מאילו שתמיד יהיה לי מישהו להציג בפניו את הדעות והמחשבות שלי.

כרגע אני פשוט מחפשת אנשים כאלה ולא מוצאת בקושי.

 

אני נמצאת במצב מחורבן לגמריי. נגמר הבצפר, נגמרה העבודה (ובנתיים אין לי עוד עבודה:[ ), עוד מעט גיוס, יש לי כל כך הרבה תוכניות להספיק לפני וכל כך מעט מהן יכולות להתממש.

זו התקופה שאמא שלי וסבתא שלי תיארו כהתקופה שאותה הן זוכרות כהתקופה הכי כיפית בחיים. החופש שלפני הצבא.

אבל לי לא כיף. כל החברים שלי מהשכבה הלכו להם ונעלמו איפשהו בעולם, אף אחד לא מתקשר, אפילו חברים טובים..

 

אז נכון אני לומדת נהיגה, יש לי את כל הקטע של הדיבוב וזה, וזה אחלה והכל

אבל אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי בזמן האחרון.. במיוחד מאמצע -סוף יולי.

 

בשבוע האחרון הייתי בדיכאון כבד. כבר הייתי על סף של לבכות לאמא שאני רוצה ללכת לפסיכולוג, לפגישת אבחנה (הייתי בטוחה שיש לי הפרעות דיכאון או חרדה) ולפי מה שהבנתי באמת היו לי תסמינים של הפרעות חרדה, אבל לא הלכתי לפסיכולוג ולא כלום, כי זה כבר עבר לי.

זה כנראה פשוט משהו שקורה בתקופה של מעבר.

מה שקורה לי זה שאני פשוט נתקפת פאניקה לא מוסברת שמתבטאת בדר"כ בעצבים וחנק בכי, וזה בגלל שפתאום אני נתקפת חרדה מהעובדה שאני נמצאת במצב של אי- ידיעה לגביי העתיד שלי.

אני הייתי רגילה במשך 12 השנים האחרונות שאחרי כל חופש אני חוזרת למסגרת בית הספר, וכל שנה מחדש רק חיכיתי שייגמר כבר.

בחיים שלי לא חשבתי שאני אתגעגעת לבית הספר, ואני באמת לא מתגעגעת אליו, אבל קשה לי לקבל את העובדה שאין מסגרת. יש לי מין חור שחור במבט לעתיד שלי. אני יודעת שיש צבא, אבל משהו חסר לי.

 

בנתיים זו סתם תקופה שהכל מתפורר בה. ברצינות. אין שום דבר כיפי בחופש הזה, והיה עדיף כבר עוד בצפר. לפחות שם יש חברים

אולי זה ישתנה ברגע שאני אמצא עבודה. אני משוכנעת שרוב הסיכויים שכן.

 

כל החרא הזה זה כמו לחוות את גיל ההתבגרות מחדש, רק שהפעם זו התבגרות מסוג אחר..זה להיזרק.

זה לצאת מהבועה.

 

כל החלומות שהיו לי בשנים האחרונות לגביי החיים, נראים עכשיו כאילו 'מה חשבת לעצמך יא חתיכת פוסטמה, זה משהו שקורה רק בחלומות'.

וזה מדכא. כי פתאום אתה קולט שכל מה שחשבת שאפשר להשיג בקלות פתאום נראה קשה פי 10000000.

כי אתה קולט שלא כל דבר בא בקלות.

 

ועד עכשיו נראה שבקושי הצלחתי להשיג משהו בחיים שלי.

אפילו אהבה בקושי היתה לי. כל הבועות שתמיד עלו לי בראש כשחשבתי על אהבה התפוצצו כבר מזמן.

אבל איך אני יכולה לצפות ממישהו שיאהב אותי אם אני לא אוהבת את עצמי.

 

עוד 10 ימים אני בת 18, אני הופכת ל"בוגרת".. ואין לי פאקינג שמץ של מושג מה היה איתי ומה יהיה איתי.. אפילו לזרום עם החיים קשה לי. אני מוטרדת.

נכתב על ידי , 10/8/2008 00:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



8,871

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לme myself & I. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על me myself & I. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)