בחודש הבא ימלאו 11 שנים לבלוג הזה.

לפני ארבעה חודשים מלאו 36 שנים לכותב הבלוג הזה.

אז מצאתי את עצמי קורא את החודשים הראשונים של הבלוג. ככה סתם. לדעת מה היה אז. איזה מן בנאדם כתב אותו. וגיליתי שכתב אותו בחור צעיר שכל החיים לפניו, שחושב ומרגיש כמו אדם שמבזבז את השנים הכי יפות שלו, והוא צודק, ובכל זאת לא עושה מספיק כדי לתקן את זה. אבל בסוף הוא עשה את הצעד, הטמבל הזה, וניסה לשפר את חייו - הוא עזב את החברה זמן קצר אחרי שעברו לגור יחד, אחרי שש שנים של זוגיות מיותרת מאוד. הוא התייסר מעט מהפרידה ומהר מאוד נתפס לאיזה ריבאונד שעשה לו טוב. כל כך טוב שמאז ועד היום הם (אנחנו) ביחד, ויש להם (לנו) שני ילדים מופלאים באמת, והוא (אני) חי את החיים הפסאודו-בורגנים שלו (שלי) והכל (לכאורה) על מי מנוחות.

אז מה אני לומד מכל זה? ומה יגיד עלי אני של עוד 11 שנים? ששינויים מביאים בחיים לדברים טובים יותר? מה הייתי משנה היום בחיי? האם יש הדבר הזה שימלא את החסר? ומהו החסר הנעלם והחמקמק הזה? כמו החומר האפל, שאי אפשר לראות אותו, אבל אפשר לדעת באמצעות חישובים שהוא כנראה קיים, כי זה ההסבר הכי טוב לתופעות פיזיקליות שאנחנו יודעים בוודעות על קיומן, קיים גם החומר האפל של הנפש, שהוא שם, כלומר לא שם, שאתה מרגיש בחסרונו, אבל לא יודע מה הוא, רק יודע שהוא גורם לך מעת לעת להרגיש את הדכדוך הקיומי הזה, גורם לך לרצות לעשות משהו שונה, לשבור את השגרה היומיומית שאתה כל כך אוהב בסך הכל (אז למה לשבור אותה?) ולעשות משהו פרוע, שונה, חדש, מדהים, מרגש. הדבר הזה, שאם אני חושב עליו עוד קצת, בעיקר מורכב מהרצון להרגיש צעיר יותר, כזה שכל החיים עוד לפניו, כזה שעוד יכול להתרגש ולחוות דברים חדשים ומיוחדים. אז החומר האפל של הנפש, גם אם אינני יודע מה הוא, אני יודע בסבירות קרובה לוודאי שהוא מונע מהפחד מהמוות, מהניוון, מהזקנה, מהשגרה והיומיום.

וואלה, אני מסתכל על הבחור הזה בן ה-25 שפתח את הבלוג עם חזרתו מהודו, ואומר לעצמי של אז - השגת הרבה בחיים האלה. תראה מה זה. חששת אז כל כך מהחיים. חששת שתתקע עם החברה ההיא שהשכלת לזרוק ועכשיו אתה בזוגיות די חריגה בחוזק שלה. חשבת שלא יהיו לך ילדים, והנה יש לך שניים והם הדברים הכי טובים שקרו לך. בלעדיהם כנראה לא היית שורד. חששת שתהיה עורך דין משעמם במשרד משעמם ותמות משעמום וחוסר משמעות. והנה אתה אולי עורך דין אבל עושה סך הכל מה שאתה אוהב בחברה מצוינת עם עובדים נהדרים. חשבת שתהיה תסריטאי או סופר או משהו כזה, ואולי עוד תהיה, אל תוותר על החלום, אבל אולי כדאי שתחזור לכתוב קצת, כי בלי לכתוב איך תצליח. והנה, תראה, כבר כתבת פוסט חדש, אולי אחריו יהיו עוד. אולי הפעם זה יהיה שונה. אולי 11 השנים הבאות הולכות להיות הרבה יותר טובות אפילו מאלה שחלפו, ואולי תצליח למלא חלק מהחומר האפל בנפשך ולפחד קצת פחות מהסוף, שיגיע בסוף, אבל מקווה שהסוף הזה יהיה רחוק מספיק.

יאללה חפרת. ואתה לא קוהרנטי. הכתיבה שלך חלודה. תצטרך הרבה מאמץ כדי לחזור לכתוב כמו בנאדם. בינתיים זה רק זרם מחשבות חסר פשר, אבל אולי בהמשך עוד תחזור ותכתוב סיפורים ואולי חלק מהם אפילו יהיו טובים. לך תדע. ועוד דבר אחרון - אז לפני 11 שנים, כשפתחת את הבלוג בדיוק חזרת מהודו וכמה חודשים אחרי כן כבר עשית תהפוכות בחייך, והזמנת כרטיסים לאמסטרדם, ונפרדת מההיא, והכרת את הנוכחית, וטסת לאמסטרדם, וכנראה, שהגיע הזמן לעשות עוד שינויים. כתיבה זה שינוי טוב וחשוב ומבורך. אולי במהלך הדרך יעלו עוד דברים שצריך לעשות (לחזור לרוץ זה יכול להיות טוב גם כן). אבל בשלב ראשון צריך לחשוב על הטיסה הבאה ושתהיה בהקדם, או לכל המאוחר במאי, 11 שנים אחרי הטיסה ההיא.