הפרק השני של סדרת ה"תחקירים" של דנה וייס שודר אתמול והיה לטעמי טוב יותר מהפרק הראשון (גילוי נאות, פספסתי את הדקות האחרונות).בפרק זה דנה וייס ניסתה להמחיש עד כמה הפרטיות חשובה אך לא באמת הצליחה. כדוגמה לשחיקת תהליכי פרטיות הביאה דנה וייס את ארה"ב כדוגמה לאובדן פרטיות. יותר מכך, על פי מדדים בינלאומיים נראה כי סין וארה"ב חולקות את אותו המקום במדרג הפרת הפרטיות. אלא שטיעון זה רק ממחיש עד כמה פרטיות אינה חיונית לדמוקרטיה - הלא ארה"ב מדינה דמוקרטית עם זכויות אזרח וסין לא. אני האחרון שיטען שפרטיות אינה מצרך חיוני, אלא שדוגמא זו ממחישה עד כמה התוכנית אתמול לא התרוממה ליומרות אליה כיוונה.
רוב התוכנית עסקה בנושא של פרטיות מול הורות וללא ספק זו סוגיה חשובה. אלא שגם בנושא הצליחה דנה וייס להחמיץ את העיקר (וכאן אני יכול לדבר כאיש אבטחת מידע, אך גם כהורה). באבטחת מידע אנו נוהגים לעסוק בניהול סיכונים. הנחת היסוד היא שסיכונים ישנם ולא ניתן לחמוק מהם, אך ניתן לשנות את האופן בו אנו מושפעים מהם על ידי בחירת אופני התמודדות שונים. כשהורה עוזר לילדה שלו בת השנתיים לטפס על סולם בגן השעשועים או כשהוא לא עוזר לה ונותן לה להתמודד לבד הוא מבצע ניהול סיכונים. לרוב לא מודע ולא מתוכנן. ההורה שעוזר מעדיף להפחית את הסיכונים המידיים (נפילה) על חשבון צבירת סיכונים עתידיים (הילדה תהיה פחות מיומנת מבחינה מוטורית ותתפתח יותר לאט). כשהורה לא עוזר הוא מעדיף לקבל על עצמו סיכונים מידיים (נפילה) מתוך הנחה שבכך הוא מפחית סיכונים עתידיים (סליחה על הדוגמה השטחית). הפרת פרטיות של ילדים אינה חיונית יותר מאשר שמירה על הפרטיות. בשני המקרים מדובר בסוג אחר של סיכונים וקשה עד בלתי אפשרי להחליט איזה סיכון נכון יותר לקחת. הפרת הפרטיות מונעת סיכונים מידיים ונראים לעין (לתפיסת ההורה), אך יש לה מחיר. לשמירה קנאית על פרטיות יש גם כן מחיר. בניגוד לעמדתה של הדוקטור למשפטים שרואיינה בתוכנית, אני לא חושב שלחוק יש תשובה לעניין. אחת הבעיות עם משפטנים היא התחושה שיש להם שניתן לנהל חיים לפי חוקים וכך היא בעצמה מצאה את עצמה אומרת שההורה חייב לחנך ולדאוג לילדו וחייב לשמור על פרטיותו, אך לא הצליחה להסביר איך ליישב בין השניים. האיזון בין פרטיות ילדים לדאגה לבריאותם הוא נושא שניתן היה להעמיק לדון בו ולא להסתפק בדיון השטחי ובדוגמאות האנקודטליות שהביאה דנה וייס.
הורות בכלל היא תחום מלא חרדות, עוד משלב ההריון. הבעיה המרכזית בהורות, כמו בכל דבר בחיים, היא למצוא את האיזון. הדוגמאות שניתנו בתוכנית היו חד צדדיות - הורים מפרים את פרטיות הילדים, בצורה קיצונית ולכאורה ללא סיבה. אך יש מקרים הפוכים לחלוטין בהם הפרת הפרטיות הייתה הצעד הנכון לעשותו. בכלל, נדמה כי הבעיה המרכזית של התוכנית היא חוסר היכולת לאזן מצד אחד ולהוכיח טענה נחרצת מהצד השני. מאידך, דנה וייס אינה מנסה, כך נראה, להשפיע על מצב הפרטיות בארץ. שאלות כמו כיצד ניתן להשפיע על פגיעה בפרטיות באמצעות חקיקה או באמצעות תהליכי חיברות וכדומה לא הועלו בכלל.
הייתה תוכנית מעניינת, הגם שחסרת פואנטה. יש ללא ספק שחיקה של הפרטיות בעולם. האם היא משמעותית ומחייבת טיפול מקיף (ומה דרכי הטיפול?) או שמא מדובר בשינוי המחייב הגדרה מחדש של הפרטיות? האם לפרטיות או להיעדרה השפעה חברתית משמעותית? (אם כן, קצת נתונים בבקשה).
גם את הטענה שהועלתה על ידי דנה וייס בתוכנית לפיה הזירה המסוכנת כיום לילדים לא גיבו נתונים כלשהם. למעשה, בנקודה זו דנה וייס נפלה לאותו הבור אליו נופלים כל ה"רשתיתופובים". המקום המסוכן ביותר לילדים הוא בית הספר, הבית, השכונה, מקומות הבילוי. יש סיכונים באינטרנט, אך הם מתגמדים לעומת מה שקורה בכל מקום אחר. אלא שדנה וייס בחרה שלא להביא נתון אחד לראייה. אגב, לאורך כל התוכנית לא הוצגו לנו נתונים כלשהם התומכים בטענה כלשהי. יותר מכך, כאשר העלתה טיעון זה היא בעצם הודתה שהפרת הפרטיות של ילדים חיונים לצורך הגנה עליהם. אלא שהמצב בדיוק הפוך - הפרת הפרטיות שלהם באינטרנט פחות חשובה ממה שנדמה כי הסיכונים שם פחות דרמטיים ממה שנדמה.
החוזק של התוכנית אתמול היה במיקוד בנושא הפרטיות ביחסים בין הורים לילדים. כל השאר - היה מעניין, אך אנקדוטלי (האחים באדיר, החוקר הפרטי), או לא רלוונטי לדיון (זו שהצטלמה בעירום ופרטיה נחשפו וזו שמציצן הטריד אותה). היה שווה לראות אותה, למרות שאת החשיבה יצטרך לעשות כל אחד לעצמו כיוון שהתוכנית עצמה לא ירדה לעומקם של דברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
