יומן אבטחה

• כאשר חוזרים מטיסה עוברים בביקורת הדרכונים. בארץ, בניגוד לכל שדה תעופה בו ביקרתי, החליטו לפצל את תהליך ביקורת הדרכונים לשני חלקים: ביקורת הנכנסים ושער הכניסה לאחר ביקורת הדרכונים. ברוב שדות התעופה, לאחר שהבודק סיים את בדיקתו הוא יפתח לך מעין שער קטן באמצעותו תעבור את ביקורת הדרכונים. האחראי לבדיקה ולמעבר לשלב הבא הוא אותו הגורם. בארץ לעומת זאת (אגב, זה כך גם ביציאה) לאחר סיום הבדיקה מקבל הנבדק פתק קטן (שלא לומר עלוב וקל לזיוף) אותו הוא אמור לתת לשוטר שניצב בשער הכניסה מאחורי ביקורת הדרכונים (בלי יכולת לראות מה קורה באיזור ההוא). מאחר וכמות השוטרים קטנה משמעותית מכמות בודקי הדרכונים (עכשיו באוגוסט היו שלושה כאלה וכעשר עמדות בדיקת דרכונים), תמיד יש לחץ באיזור המעבר. ביום שישי האחרון למשל, השוטר אליו פניתי היה כה עסוק שיכולתי לעבור שם שש פעמים בלי שהיה שם לב. המתנתי דקה עד שיחזור לעיסוקיו (אגב, הוא היה עסוק במענה לשאילתות מודיעין של תיירים) ואז נתתי לו את הפתק, עליו לא הסתכל כלל. כמה קשה אם כן להכנס לישראל עם דרכון מזויף? יותר קל ממה שנדמה ובטח יותר ממה שרצוי.
  
• עד כאן - ניתוח האבטחה. עכשיו לגבי ניתוח העלות - בהנחה ובמהלך השנה יש רק שוטר אחד (ולא שלושה כמו שהיו בשישי), ניתן להניח כי עלות מנגנון האבטחה הזה הוא 21 משמרות שבועיות של שמונה שעות שמבוצעות על ידי 4.5 שוטרים המבצעים כל אחד 5 משמרות שבועיות (לא כולל מפקחים). אלה עולים למדינה כל אחד לפחות 7000 ש"ח בחודש (לדעתי כפול מבחינת עלויות כוללות, בהנתן גם שבתות וחגים, אבל אני מעדיף להדגים את האבסורד עם נתונים מצומצמים). כלומר, פתרון האבטחה הזה עולה כל שנה כמעט ארבע מאות אלף ש"ח. מדי שנה. החלופה - בניית שערונים קטנים לכל בודק דרכונים בעלות של כמה אלפי שקלים לשער (מה שיציב את הפתרון באיזור של עד 150,000 ש"ח הקמה ונניח 30 אחוזי תחזוקה בשנה). וזה בהערכות אופטימיות לעלות הנוכחית ופסימיות לעלות האלטרנטיבית.
  
• לאחר שחזרתם לארץ והתפלחתם כיוון שבביקורת הדרכונים השוטרים היו עמוסים ובודקי הדרכונים לא משגיחים באמת מי עובר דרכם, החלטתם לקחת מונית. ביציאה משדה התעופה ישאלו אתכם כל מיני אנשים אם תרצו מונית. אלו הם החאפרים - החאפרים אינם באמת חאפרים, הם פשוט בעלי מוניות שלא משלמים לרשות שדות התעופה דמי מונית. בתור המוסדר מתייצבות כל המוניות המשלמות את דמי המונית של הרשות - אלו הנהגים המקוריים. לאחר שתעלו על מונית, אם בחרתם במונית "אורגינל", המונית תעצור בשולי הדרך לפני היציאה משטח שדה התעופה ושם תתעכבו על מנת לתת פתק עם אישור תשלום דמי מונית למפקחת. מה קורה אם נסעתם עם חאפר? הוא לא יעצור ולא יראה ששילם דמי מונית. פתרון האבטחה מתבסס על זה שהמפקחת תאסוף את הפתקים מהמוניות האמיתיות (רוב המוניות) בעוד שהיא רושמת את מספרי המוניות של החאפרים. בפועל, חוץ מלהפריע לנוסעי המוניות ששילמו דמי מונית להגיע למחוז חפצם, המפקחות אינן תורמות להגנה על נכסי הרשות. איך יוכלו אם הן צריכות גם לטפל במוניות שעוצרות וגם לרשום את מספרי המוניות החולפות בכביש מהיר, חשוך עם שלושה נתיבים?
  
• לאחר שברור למה הפתרון גרוע, בואו ננתח את העלות והחלופה. העלות היא 5 עובדים לאורך כל השנה (פה כבר צריך מפקח) והעלות לעובד היא 5000 ש"ח בחודש (מה שמציב את כולם בשכר מינימום). אני מתעלם מעלויות נגזרות כמו מדים, הסעת העובדים לחור שבו החליטו למקם אותם, תחזוקת המבנה הקטן שבנו להם, סיכונים מקצועיים (דריסה) וכדומה. הפתרון עולה כל שנה כמעט שלוש מאות אלף ש"ח ומספק רמת אבטחה ששואפת לאפס. הלוא בלאו הכי אלו שעומדים בתור משלמים את המיסים גם אם לא ינסו לתפוס אותם. החלופה היא לשים שלוש מצלמות עם תוכנה לזיהוי מספרי לוחות רישוי, מהסוג שמשתמשים בו בכביש 6. כאן אנו מדברים על תוכנה שממש תבדוק מספר רישוי בהצלבה לנתוני משרד התחבורה (מונית רשומה) והוצאת חשבונית תשלום בסוף כל חודש. מנגנון אבטחה אופטימלי שיגדיל את ההכנסות, אך כנראה שעלותו לפחות בשלב הראשוני עולה על לאיזור מאות אלפי השקלים. גם במקרה זה אני מעריך שבטווח זמן הפתרון הזה יהיה יותר כלכלי, כאשר משקלים לא רק את עלויות התחזוקה הנמוכות משמעותית אלא גם את העליה בהכנסות.

1. על מנת למנוע זיופי תעודות זהות ודרכונים.
2. כדי לאפשר במניעת וחקירת פשעים.
3. כדי לאפשר זיהוי אנשים שאינם מעוניינים להזדהות.
4. כדי לאפשר זיהוי חללים.

מניעת זיופי תעודות זהות ודרכונים: ללא ספק קיימת בעיה עם מסמכים רשמיים של מדינת ישראל, הקלים מאוד לזיוף. מהיכן נובעת פשטות הזיוף? מהשימוש בחומרים קלים לזיוף. לדוגמא, שטר של 20 שקלים קשה לזייף וקשה להשחית. תעודת זהות לעומת זאת עשויה מחומרים אחרים, פשוטים יותר לזיוף ונהרסים בקלות. אם כן, מדוע לא פשוט לעשות שימוש בחומרים איכותיים יותר וקשים יותר לזיוף בתעודת הזהות או הדרכון? שאלה טובה. רשיון הנהיגה החדש שקיבלתי אך אתמול אינו קל לזיוף כמו תעודת זהות (למרות שגם הוא ניתן לזיוף) ואינו יקר. מדוע לא לייצר תעודות זהות טובות יותר? אולי כי אז לא ניתן יהיה לקדם פרויקטים כמו מאגר ביומטרי. השימוש באמצעים ביומטריים אמור לספק את ההגנה המיטבית כנגד זיופים. אלא שאליה וקוץ בה - נכון להיום מחקרים מראים שניתן לזייף אמצעים ביומטריים (טביעות אצבע) ולפחות רשימה מעניינת אחת שקראתי לאחרונה קוראת תיגר על זיהוי פנים. בכלל, מי אמר שתעודות מזויפות הנן בעיה? ואם הן בעיה, על מי הן מעיקות? לא מצוינים נתונים בתזכיר למעט סטטיסטיקה של אובדן תעודות. ובכן כנראה שבאמת תעודות מזויפות הנן סוגיה המפריעה למסחר תקין, מאפשרות לאנשים לפתוח חשבונות בנק פיקטיביים, לעשות שימוש בפנקסי המחאות של אחרים וכדומה. הטמעת אמצעי זיהוי ביומטריים בתעודה מזהה כלשהי לא תפתור את כל אלה, אלא אם ניתן גישה לכל בית עסק למאגר הביומטרי או נספק לו את האפשרות לבצע השוואות ביומטריות. בשלב זה, לפחות על פי התזכיר נדמה כי השימוש במנגנונים הביומטריים אמור להיות מותר רק לגופי מדינה ובכך למעשה מכריזים על פתרון שאינו מיועד לפתור את הבעיה לשמה נוצר. סוגיות אחרות אגב הנן שביומטריקה, כביומטריקה, מתבססת על מדידה. החוק אינו מגדיר ואף אינו מגדיר מי יגדיר את סוגי המדידה, רמת הרגישות שלהן ותוצאות ה-False Positive וה-False Negative שלהן. בכלל, על אילו תקנים יתבססו המנגנונים הביומטריים? לא מצוין.

על מנת שבתי עסק יוכלו להגן על עצמם מזיופים (המטרה העקרונית של סעיף זה) הם צריכים לא רק תעודה שקשה לזייף אלא גם תעודה שקל לוודא. כלומר המנגנון הנדרש הוא כפול - קשה לזייף, קל לאמת. שטר הנו דוגמא קלאסית לאמצעי מסוג זה. טביעה ביומטרית? למיטב ידיעתי לא. רוב הסיכויים שעסקים יעשו שימוש ברכיבים הלא ביומטריים של התעודה (עיצוב הכרטיס) על מנת לאמת את תקפותה.

הנה שני רעיונות זולים בהרבה לפתרון בעיית הזיופים:

• לכל תעודה יש מספר תעודה המופיע מאחוריה (ת"ז) או על כל דף (דרכון). ניתן לפרסם באינטרנט את מספרי כל התעודות הפסולות, גנובות וכד'. זה לכשעצמו יחייב זייפנים לעבודה הרבה יותר אינטנסיבית ויוריד את כמות הזיופים.
• ניתן לנפק תעודות זולות אך קשות יותר לזיוף, כדוגמת רישיון נהיגה חדש או כל דרכון אחר בעולם (ללא המרכיב הביומטרי).

מניעת וחקירת פשעים

בסוגיית המאגר הביומטרי, כמו גם בסוגיית הרשומה הרפואית הממוחשבת קיימת הנחת יסוד לפיה הבעיה המרכזית עמה גורמי המקצוע מתמודדים הנה חוסר מידע ולא (למשל) חוסר כוח אדם, חוסר משאבים או חוסר מקצועיות. המאגר הביומטרי אמור לאפשר למשטרה לבקש להשוות טביעות אצבע שנמצאו בזירת פשע מול המאגר הארצי ובכך לסייע לה לאתר חשודים. אלא מה, תהליך שכזה יגרור לעליה עצומה בכמות החשודים בכל זירת אירוע ויעמיס על המשטרה (עוד חשודים, עוד הצהרות, עוד גביית עדויות ורובם כמובן חפים מפשע). האם זה יסייע למשטרה בחקירת פשעים או יפגע בה? לדעתי זה רק יפריע למשטרה וייצור הסתמכות יתר על מנגנון הזיהוי הביומטרי כיוון שהוא נגיש, תוך פגיעה בתהליכים אחרים. מעבר לכך, טביעות האצבע שנלקחות במשטרה שונות באופן הדגימה מאלו שיילקחו במאגר הביומטרי. לא ברור האם השירות המבוקש יספק תוצר כלשהו והאם הוא יהיה ניתן לשימוש במתכונת המוצעת (סוגיות טכנולוגיות גרידא).

 

זיהוי אנשים שאינם מעוניינים להזדהות

האמת שכנגד זה אין לי מה לומר, למעט שמי שלא רוצה להזדהות לא יזוהה גם על ידי שתי טביעות אצבע (שניתן להשחית...) ותווי פנים שניתן לשנות.

 

זיהוי חללים

הנה מטרה ראויה באמת. אלא מה, מהי כמות החללים הלא מזוהה במדינת ישראל בכל שנה? ולטובת העניין חיילים אינם נספרים כי מהם לוקחים דגימות דנא ולכן לא צריך טביעות אצבע. זו נראית לי בעיה כל כך זניחה.

 

סיכום ביניים

נדמה כי המטרה האמיתית של החוק אינה למנוע זיופים של תעודות זהות כפי שכתוב בפתיח לתזכיר החקיקה אלא דווקא לספק לגופי הבטחון מאגר ביומטרי על האזרחים. את סוגיית הזיוף ניתן למנוע בצורה זולה יותר וללא שימוש במאגר ביומטרי מרכזי (גם אם נעשה שימוש במאגר ביומטרי ניתן לעשות שימוש במאגר שאינו ניתן לשחזור ושאינו מרכזי), זיהוי אנשים שאינם רוצים להזדהות וזיהוי חללים הנן בעיות זניחות וכך אנו נשארים על מאגר ביומטרי למעקב אחרי אזרחי המדינה. מבחינה פונקציונאלית לא הוכח כלל וגם לא נטענה הטענה שהמאגר נחוץ כדי לטפל בפשיעה ושהחסם העיקרי כיום הוא היעדר יכולת לנתח טביעות אצבע. נדמה כי מאגר שכזה יפריע למשטרה במילוי תפקידה יותר מאשר יועיל. באופן כללי אגב, לא התרשמתי שתזכיר החקיקה מגובה בעבודת מטה אמיתית המנתחת צרכים, סיכונים ותהליכים. נדמה כי תזכיר החקיקה נולד מתוך מספר גחמות - הרצון הנצחי של גופי בטחון ושיטור לקבל את כל הנתונים האפשריים על כל האזרחים; הרצון של משרד האוצר לקדם תעודת זהות דיגיטלית; הרצון של משרד הפנים להסיט את האש מחוסר המאמצים שלו לטפל בסוגיית זיוף תעודות רשמיות.

כך נולד לו פרויקט מסוכן, מגלומני ובזבזני. מאחר והוא משרת את רצונות האוצר והבטחון, אגב, כנראה שבמקרה זה לא יהיה מחסור תקציבי.

היא: יכול להיות שהוא עבר פה עכשיו עם המזוודות בלי לעבור בידוק?

הוא (בנונשלנטיות): אז תרדפי אחריו.

היא (זורקת מבט לאחור: נראה לך?

הוא מקמט את פניו בנימה של "נו שוין".

היא: נקווה שאין לו שום דבר (או משהו כזה, לא הקשבתי).

המקום: נמל תעופה בן גוריון, שלב בידוק תיקי היד.

הזמן: יום שני בבוקר (באיזור השעה 05:30).

מסקנה: ואחרי זה אנשים מתפלאים איך אני נכנס לקריה בלי שיבדקו אותי. שומרים עושים את עבודתם מעולה כשקהל היעד מתנהג בהתאם לנהלים. הבעיה עם פורצים היא שכולם אנאלפבתים. עובדה - הם לא קוראים את הנהלים.

טעיתי. אני לא בטוח אם כתבתי את זה פה, אך בהחלט אמרתי את זה בצורה ברורה בפורומים מקצועיים - הסבירות למתקפת פישינג על בנק בארץ נמוכה וכנראה שלא תקרה בשנתיים שלוש הקרובות. זה הזמן לאכול את הכובע (אני מתייחס כמובן לפישינג על לאומי), למרות שאני עדיין מאמין שהסבירות למתקפות כאלה נמוכה. בעיקר בגלל שפוטנציאל הגניבה נראה לי נמוך באופן יחסי. צריך לזכור שלמרות שיעורי חדירה גבוהים אולי של האינטרנט ללקוחות בארץ, אנחנו עדיין מדינה שיש בה רק שבעה מיליון תושבים. רוב הבנקים מטילים מגבלות לא קטנות על העברות כספים ורוב הלקוחות לא מנצלים את היכולת להעביר כספים, כך שלחלקם זה חסום לחלוטין (כמו אצלי למשל) ואצל חלקם יש מספר חשבונות מוגדרים מראש להעברה. כך שאם יש תוחלת למתקפת פישינג נראה לי שזה יהיה סביב הרצת מניות, אבל טעיתי פעם אחת אז אולי זו הפעם השניה.

הסיבה המרכזית לדלדולו של הבלוג בחודשים האחרונים היא שנולדה לי תינוקת לפני כחמישה חודשים ואני מתקשה למצוא שעות ערות ועירנות. הגיעה שעתה של הפעוטה החמודה (מאוד) ללכת לפעוטון. בדקנו פה, בדקנו שם, ראיינו, שאלנו, חיפשנו המלצות וכיוצא באלה דברים שהורים עושים. מצאנו מקום שנראה מוצלח, עד אשר סיפרה לנו הגננת (בגאווה, יש לומר) שבגן יותקנו מצלמות אבטחה שיאפשרו להורים לבחון את הנעשה בגן. בעקבות רצח תאיר ראדה וההצעה לעשות שימוש במצלמות אבטחה בבתי ספר כתבתי על משמעויות מהלך זה והאפקטיביות שלו (כאן וכאן).

חששם של ההורים בגן מובן. בייחוד לאור כתבות תחקיר המפורסמות מעת לעת וחושפות מקרי התעללות בילדים. אלא שחשש זה מוביל לנקיטת צעדי "אבטחה" שבעיקר פוגעים במטרה שלשמם הוקמו ואינם מסייעים לאבטחה (או במקרה הזה לבטחון הילדים). והנה הסיבות המרכזיות:

• כפי שכתבתי בעבר, מחקרים מראים שמצלמות אבטחה אינן מסייעות בהפחתת רמת הפשיעה. אמנם מחקרים אלה אינם מתייחסים לגני ילדים, אך אין סיבה ממשית להעריך שהמצב שונה. גננת המעוניינת להתעלל בילדים באחריותה תמיד תמצא פינה שאינה מכוסה במסגרת מערך הצילום שנפרש בגן. לכל היותר, מצלמות אבטחה בגן ילדים יגרמו להתעללות יצירתית, כאילו שזה מה שחסר לנו בחיים.
• רוב הצילומים על גננות או גננים מתעללים בוצעו באמצעות מצלמות נסתרות. התקנת מצלמות גלויות, שמיקומן ידוע אינו שקול להתקנת מצלמה נסתרת. התקנת מצלמות נסתרות לאחר יידוע הצוות על קיומן שכאלה (ללא חשיפת מיקומן) אמנם יכול לשמש כגורם מרתיע, אך באותה המידה יכול להכניס אוירה של חשש וחשדנות לגן ילדים. בדיוק האווירה הנחוצה להתפתחות תקינה של עוללים. האפשרות האחרונה של שימוש במצלמות נסתרות ללא יידוע הצוות אינה באה בחשבון ומפירה את פרטיות הצוות.
• אנשים אינם מתנהגים אותו הדבר בפני המצלמה ושלא בפניה. ברוב המקצועות אין משמעות רבה להשפעה זו, כיוון שהמרכיב הרגשי/חברתי אינו נוכח בצורה דומיננטית בעבודה. בגן ילדים מרכיב זה דומיננטי ולכן שינוי התנהגות הצוות שכעת צריך לשחק לעיני המצלמות עלול לפגוע בצורה משמעותית בתפקוד הצוות ולפגוע בילדים.
• כאשר נותנים להורים גישה למצלמות הגן בזמן אמת (וגם לא בזמן אמת) הופכים את גן הילדים למופע רייטינג. לכל הורה (אני מניח/מקווה) קשה לראות את הילד שלו בוכה, מקבל מכה וכדומה. אלו מצבים טבעיים לחלוטין, שכאשר הם קורים בסביבתנו אנו מטפלים בהם בצורה שקולה. בין היתר כיוון שיש לנו את היכולת לראות את ההקשר המלא של האירוע. בצילום אין הקשרים - לא ניתן לעקוב אחר כל מה שקורה כל הזמן וניתן (בסופו של דבר) רק לשים לב שהילד בוכה או חטף מכה. כתוצאה מכך הורים יתערבו בניהול התקין של הגן ללא שיש להם כלים מתאימים וללא הצדקה.
• מאחר ולא כל ההורים יעשו זאת, התוצאה תהיה אסימטריה בהתפתחות הגן - יהיו מספר הורים שישפיעו יותר בצורה שהם מאמינים שטובה יותר לילדיהם, תוך הפקעה חלקית של שיקול הדעת של הצוות.  

מצלמות בגן ילדים הן רעיון גרוע. אם לחזור רגע לעולם אבטחת המידע בכללותו, ניתן לומר כי כל פתרון אבטחה משפיע על המציאות ויוצר בעיות חדשות. זה לכשעצמו אינו צריך להרתיע אותנו מיישום פתרונות אבטחה או חיפוש כאלה, אך זה אמור למנוע מאיתנו להסתכל על כל פתרון שהוא כפתרון קסם ולנסות לבחון את השפעות הפתרון הנבחר. במקרה של גני ילדים אין תחליף לפיקוח של הורים, פיקוח ניהולי, קשר בין הורים (על מנת לבנות תמונה שלמה יותר של המתרחש בגן) והקשבה לילדים. מצלמות זה דבר מצוין, בשביל תמונות סוף שנה.

ואנקדוטה אחרונה מהגן ומפתרונות אבטחה - המנהלת הסבירה לנו שיותקן אינטרקום בשער הכניסה המוביל לדלת הפעוטון. לכאורה אמצעי אבטחה מעולה. בפועל, לא ניתן לפתוח את דלת הפעוטון מבחוץ, כך שזהו אמצעי מיותר והשער עצמו מצוי במקום חשוף לגשם ורוח, מה שמעלה את הסבירות שבימים חורפיים הוא יושאר פתוח על מנת שלא לעכב הורים עם תינוקות בגשם. אבל זה עוד אמצעי שקונה שקט של הורים ומסיט את תשומת ליבם מהעיקר.  

ברשימה הקודמת הראיתי תמונה מתחנת הרכבת השלום בתל אביב ושאלתי מה ליקוי האבטחה. כפי שציין דן בתגובות הבעיה היא שהסבסבת שאמורה למנוע מאנשים להיכנס דרך היציאה נמצאת מאחורי השומר. התוצאה היא שבכניסה יש שני מנגנוני אבטחה (שומר וסבסבת) וביציאה אין אף מנגנון אבטחה. מבחינה סטטיסטית, אגב, בממוצע בכל פתח יש מנגנון אבטחה אחד.

באחת הרשימות הקודמות כתבתי על Defense in Depth, או מה שקרוי גם מעגלי הגנה, שיטת הבצל, או כל שם אחר שתרצו. אחד העקרונות המהותיים במימוש מעגלי אבטחה הוא שכל מעגל אבטחה צריך להיות בעל ערך סגולי משל עצמו למערך האבטחה. במקרה הזה, מיקום סבסבת שאינה מאפשרת לצאת דרך הכניסה, כאשר היציאה ממוקמת בצמוד לכניסה, חורג מהכלל הזה. מנגנון האבטחה הזה אינו תורם במאום לתכנון האבטחה הכולל ובפועל המצב הוא שכל אחד יכול להכנס דרך היציאה, כאשר אין ממש איום של יציאה דרך הכניסה.

הנקודה בה רציתי לעסוק היא בעצם זו - רובנו מקבלים החלטות על סמך הנחות לא מודעות. אחת ההנחות הנפוצות בתחום אבטחת המידע (מהתרשמות אישית) היא ההנחה שפורצים/פושעים ושאר מרעין בישין ינסו לפרוץ מאותם מקומות בהם מיקמנו אמצעי אבטחה. בעת האחרונה אני שם לב יותר ויותר למערכי בקרת כניסה המשקיעים אנרגיה רבה בסינון הנכנסים, אך משאירים את היציאות פרוצות. כאשר בוחנים את מערך האבטחה הנטייה הטבעית של מנהלי אבטחת המידע היא לנסות לעקוף את בקרת הכניסה המתוכננת - זו שהמבקרים שאינם מנסים לפרוץ נכנסים דרכה. אלא שהפורץ הממוצע לא ינסה להיכנס משם בהכרח, אלא עשוי לנסות להכנס מהיציאה דווקא.

בעבר היה נהוג לנסות לפרוץ מנגנוני הצפנה דרך פיצוח האלגוריתם. היום מקובל לנסות מתקפות עקיפות (side channel attacks). מתקפות שכאלה מנסות למצוא פרצת אבטחה במערכת כמכלול ולא מנסות לפרוץ את רכיב האבטחה המרכזי בלבד (האלגוריתם). פעמים רבות אני נתקל במערכות מידע בהן מושם דגש רב על תכנון מנגנון ההזדהות, אלא שמתברר שישנה דלת אחורית, או שהשרתים עליהם מורצת המערכת פרוצים וכך אנו נשארים עם מנגנוני אבטחה מעולים ומערכת פרוצה. כדי לבנות מערך אבטחה ראוי, עלינו להניח כי ניתן לחדור למערכת או לארגון מכל נקודה ובכל נקודה במערכת עלינו לשאול את עצמנו לא האם פורץ ינסה לפרוץ מנקודה זו, אלא כיצד הוא יעשה זאת.