סיפור פשוט

התחלתי את הקורס של העבודה, מעייף משעמם אבל גם מאתגר משהו.

עוד לא מצאתי דירה ובינתיים אני אצל סבתי עם דוד דודה וילדה בת חודשיים.

אני מתה למצוא כבר דירה! יהיה טוב, אני מניחה...

הסיבה שאני שוב פה אחרי תקופה כ"כ קצרה היא ש.. רע לי. כמובן, אחרת לא הייתי פה.

לא מזמן הכרתי חבר נפלא, מישהו שבאמת טוב לי לדבר איתו ויש לנו שיחות מדהימות, משהו שחולקים עם מעטים באמת. המון נושאי שיחה משותפים, ויכוחים אידיאולוגיים ובכלל...

משהו שהרבה זמן לא יצא לי לחוות.

אנחנו לא יוצאים בצורה רומנטית חלילה. מאוד אפלטוני, לשם גיוון.

הוא טס להמון זמן ביום ראשון ועכשיו אני מאוד רחוקה ממנו כך שבשבוע האחרון שלו בארץ לא יוצא לי לראות אותו.

זה לא היה כזה נורא אם לא היינו מתחברים ככה כ"כ מהר.

אבל דווקא עכשיו, למרות שזה היה קצר, אני מרגישה את החיסרון שהולך לבוא...

מסתבר שהרבה זמן לא הקשבתי לעצמי.

למרות שהבטחתי לעצמי, קבל עם ובלוג שאינני מדחיקה דברים עוד, עשיתי זאת.

ובנושאים באמת גדולים ומסובכים. דווקא כשהכל נראה כמסתדר, אני מרגישה איך החרא שזרקתי לפינה מאיים להשתלט על כל מחשבה אופטימית.

אולי אני משתמעת בד"כ מהבלוג כפסימית רואה שחורות, אבל רוב האנשים חושבים שאני מאוד אופטימית. וגם אני. אני מאוד משתדלת לחשוב חיובי ולנהוג בהתאם. למצוא את הטוב בכל סיטואציה.

לפני כמה ימים הבנתי משהו שמאוד רציתי לא להבין ולא להיות מודעת לו.

אבל כשמגיע הזמן, זה מתפוצץ. ובצורה הכי מכוערת.

דווקא עכשיו, כשאני מרגישה כ"כ לבד, תלושה. בלי מקום שאני יכולה להיות בו אני אמיתית, מקום שהוא שלי עם הפרטיות שלי שאני יכולה לקרוא לו בית. בית שלי.

דווקא עכשיו הייתי צריכה ידיד טוב. כזה שיבין אותי בלי לקשקש הרבה. שיבין מתי לשתוק ושישמע בקול שלי שאני מדוכאת וזה הזמן להוציא אותי לשתות אלכוהול ולהירגע.

כמו בשיר "I didn't know i was looking for love until i found you"

לא ראיתי כמה שחסרה לי חברות אמיתית כזו עד שמצאתי.

לא שחסרות לי חברות. חברות טובות אפילו, יש בשפע. באמת טובות.

אבל הן לא יכולות להבין את מה שאני עוברת. אני אוהבת אותן, אבל אני לא מסוגלת להשתפך מולן חלילה, לא להדאיג אותן.

וזה... זה היה כ"כ שונה. מישהו שבאמת אבל באמת בראש שלי.

הוא לא יודע שאני מעריכה אותו כ"כ. רוב הדברים נאמרים בשתיקה.

וכמה טוב זה שמישהו דואג ואיכפת לו כשעוברים תקופות קשות.

שמנסה לעודד, בהומור, ביציאות מאגניבות למקומות נחמדים, ואפילו סתם בשתיקה מנחמת.

לסיים באופטימיות?

אני רוצה להיות מורה לפסיכומטרי והציון שלי מספיק + הבונוס של שנה נסיון בהוראה.

אני בת 20 והרבה טוענים שאני נראית טוב. (וסליחה על השחצנות שמשתמעת מכך)

עכשיו התחלתי לעבוד במקום מקסים, ויציב.

יש לי את כל הסיבות להיות אופטימית ושמחה בחלקי.

אז למה לעזאזל זה לא קורה?