סיפור פשוט

אם באהבה וסיפורי אינטרנט עסקינן...

אני חייבת לציין שיש לי התנגדות בסיסית להכרויות כאלה, כי זה די דומה לבליינד דייט. ומה רע בבליינד דייט?

שבאותה מידה ששניים נפגשים, הם יכלו להיפגש עם שניים אחרים.

מה שהופך את הכל לסתם. סתם עוד מישהו/מישהי.

אני לא יודעת מה עם אחרים, אבל אני אוהבת להיות מיוחדת.

ואני בטוחה שזה אף פעם לא נעים להיות "סתם עוד אחד/אחת".

אבל זה סתם מחשבות שרצות אצלי...

סיפור קצר (לצערי,לא אני כתבתי...)

פעם, כשראיתי אותם ברחוב, הם היו נראים לי די מאוהבים, הולכים יד ביד ואחר כך מתחבקים.

היא הייתה רובוטית מתקדמת עם מתכת יקרה וחלקה, גבוהה עם לחצני מצוקה- אושר, עצב, דמעות, בדידות, אהבה, אשר יוצרה בתחילת שנות ה- 90.

הוא היה בדיוק ההפך- נמוך, חלוד, עם לחצן אחד גדול בבטן להשמדה. הוא יצא מהמפעל אי שם בשנות ה- 60.

הרובוט אהב את הרובוטית נורא, והיא לחצה על לחצן האהבה.

הרובוט הניח לה פרחים מחוץ לדלת בבוקר והיא לחצה על לחצני האושר.

היא כנראה הייתה לחוצה על מצב של בדידות כבר שנה (או מאז שעזב החבר האחרון שלה).

הרובוט דיבר עם הרובוטית הרבה ונהנה מאוד להחליף איתה נתונים ומידע, אבל לא היה לו מה להציע לו. הוא היה ישן נורא.

אתמול בבוקר, כשהיא קמה, היא לחצה על לחצן העצב ואחר כך על לחצן הדמעות. הרובוטית עם הרובוט כבר לא רוצה להיות. אז היא אמרה לו את זה והוא בכה נורא.

יותר מאוחר הוא לחץ על הכפתור. לחצן ההשמדה.

היום בערב ראיתי אותם שוב: היא מצאה לה רובוט אחר, מתקדם. הם נראו לי די מאוהבים. הולכים יד ביד ואחר כך מתחבקים.

והוא- הוא שוכב לו על הגב, מפורק לחתיכות בסוף הרחוב. רק איתה הוא רצה להיות. בטח היו לו ימים יותר שלמים.