סיפור פשוט

חשבתי היום קצת...

מה זאת אהבה בכלל?

כשרואים זוג זקנים, שמחזקים ידיים ומסתכלים עמוק עמוק בתוך העיניים אפשר להבין מה זאת אהבה.

זה מה שהיה שם לפני שהחלה ההתלהבות, וההתאהבות, והמשיכה, וההרגל.

ומה שנשאר שם גם אחרי שכל אלה נגמרו.

ועוד חשבתי...

למה אנחנו כ"כ ממהרים למצוא את האהבה, הרי כל החיים לפנינו?

למה אנחנו תמיד במירוץ אחרי האהבה?

לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה והיא שאלה אם אני חושבת שאני בשלה לקשר זוגי רציני (כן, דיברנו על חתונה) ועניתי לה שאני חושבת שכן ואני רוצה למצוא אהבה.

לא להתחתן מהלחץ החברתי המתון שאנו נמצאות בו כתוצאה מהשתייכותנו למגזר וחתך גיל מסוים, אלא באמת למצוא אהבה, אמיתית ומוחלטת.

אמרתי לה שאני ממש מרגישה כואב, שאני מרגישה את החצי החסר.

זה לא נובע מצורך של תלותיות, אף פעם לא חיפשתי חבר כדי שיהיה לי על מי להישען.

וגם לא שיהיה לי נעים.

זה באמת מרגיש כמו משהו חסר.

אחרי קשר מספק (מבחינה רגשית) בתיכון אפשר לומר שדי מיציתי את עניין הרגשות, ההתאהבות והתלהבות.

אבל זה מעבר, כ"כ מעבר.

אני לא רוצה סתם להרגיש, אני מחפשת את הביטחון.

לדעת שבסוף יום קשה יהיה מי שיחכה לי.

אני לא יודעת למה הסדר הטבעי של הדברים בעיני כל הסובבים אותי,

מתחיל דווקא בבחירת כיוון לחיים, להתחיל ללמוד ורק אח"כ מגיעה ההתמסדות.

אני רואה את זה בדוק הפוך.

המצב האידאלי הוא להתחתן ולהחליט ביחד כיוון.

ושוב, זה לא תלותיות. אני אישיות מאוד עצמאית, תמיד הייתי.

אני לא יודעת מה רע לי.

אני עוסקת בתחום אהוב עלי, ולא נמאס לי מזה.

אבל אני מרגישה שזה לא....

פשוט לא.

אני עדיין רוצה להמשיך בתחום, אבל משהו חסר.

אולי זה בגלל הירידה הרוחנית שלי, חסרות לי חוויות משמעותיות.

אולי מכאן נובעת נפילת האנרגיות שלי.

אבל אני לא יכולה לעלות חזרה.

ואולי לא רוצה.

לא בינתיים.

לא כשכ"כ רע.