סיפור פשוט

אוי איזה בוקר...

הקטנה שלי מתעוררת ומקיאה.

אני עדיין בחמימות של המיטה ומסרבת להאמין.

אחרי שניה וחצי של עיכול, אני קופצת.

העיניים עדיין דבוקות, ספק שינה ספק מהמישחה.

איפה לעזאזל השארתי את המשקפיים אתמול בלילה? (מה אתמול בלילה? לפני שלוש שעות)

אני קמה, מרגיעה אותה, לוקחת אותה לסיבוב שני בשירותים, מנגבת, מעבירה סמרטוט, מכינה תה.

הכל כמו בתירגול ישן. כל אחד כבר יודע את תפקידו בכוח ומה יגיע הלאה.

זהו, היא נרגעה והכל כבר בסדר.

ואז אני שוכבת במיטה, האדרנלין עדיין זורם, לפחות ממנו יש לי בשפע כשצריך.

ורצות (שועטות!) לי המחשבות בראש.

עוד מעט 9 ועדיין מסרבת לישון לבד.

למרות שלאחרונה היא החלה להשתמש במיטה שלי גם כשאני לא נמצאת, אבל עדיין אפשר לספור את הפעמים בהם ישנה לבד בשתי ידיים.

אפילו שקלתי את האפשרות של הטרדה. אבל זה ירד מהפרק.

חשבתי על זה טוב, חיפשתי סימנים שיראו שאולי... אבל לא. ב"ה.

אמא שלי טוענת שזה סתם פינוק.

אני לא יודעת.

ואני תוהה לעצמי איך אני אתפקד בתור אמא.

יש לי כ"כ הרבה תאוריות על ילדים וחינוך, ניסיון הרבה הרבה פחות.

ואני כ"כ פוחדת מזה, ורוצה.

תמיד היתי כזו.

דווקא הדברים שהפחידו אותי, לא גרמו לי לחוש רתיעה אלא להפך.

תמיד חשתי צורך לעשות דווקא אותם. להראות לפחד מי השולט.

(מזכיר לי שבשבת אמא שלי אמרה שעכשיו היא קולטת שאני סתם ילדה, תמיד היא חשבה שאני "גדולה מהחיים")

אני מרגישה צורך להראות לעצמי שאני כן מסוגלת.

להראות לחיים האלה מי אני....

מישהו רוצה לעשות לי ילדה?

(וזו לא טעות דפוס,

הקטנה שלי היא כמובן אחותי, לפעמים ככה אני קוראת לה)