בתקופה האחרונה כל המחשבות שלי סובבות סביב אותו נושא. למה זה לא יעבוד בינינו.
כל היום חשבתי על זה ונראה לי הגיוני שזה יגמר, מתישהו בקרוב.
כ"כ הרבה דברים לא כמו שהם צריכים להיות. ואני רוצה שהכל יהיה מושלם.
לא רוצה להתפשר.
ולא לאהוב בערך.
רוצה את המוחלט.
לדעת שזה הרצוי ולא המצוי.
שלא משנה מה יקרה, שום דבר לא יגרע מהמאמצים שזה יצליח.
שזה לא יגמר, לפני שננסה.
אני צריכה את החום והאהבה.
צריכה הוכחות. תזכורות.
אני מרגישה כ"כ לבד.
רוצה לישון, ל- 100, 200 שנה.
ואולי לא להתעורר.
נמאס לי כבר ממצבי רוח שהולכים ובאים.
אני יכולה לדבר עם חברה, להרגיש נורמלית לכמה ד',
שאני לא לבד, שאוהבים אותי, ואז זה נעלם.
שוב שוקעת בעגמומיות ועצבוביות מוזרה.
אני לא טיפוס של חורף, חורף זה לבד. בבית לבד.
אני רוצה קיץ, מסיבות, להכיר, לצאת, להנות.
נמאס לי כבר מהחושך שיש בחוץ,
שמחלחל פנימה.
וגורם להכל להיראות כ"כ... קודר.
איך אפשר להיות שמח עם כזה מזג אויר?
איך אפשר לתת לאחרים לאהוב עם כאלו מצבי רוח?
אני רוצה שזה יצליח,
אבל לא נותנת לעצמי להאמין שזה יצליח.
הבסיס לא נכון.
הכל לא נכון.
חוץ מהרגש, שלא פוחת. למרות הכאב,
עדיין שם, עדיין חזק.
ואני עייפה ממריבות,
ומלשתוק.
ואז הכל מתפרץ ואני מתחרטת.
מה אני באמת רוצה?
לחזור אחורה, הרבה לפני שהכל התחיל.
אבל עם ההחלטות של עכשיו.
לא להרגיש.
לא להיסחף.
לא להאמין להצהרות חסרות כוונה.
לא להרגיש שזה כ"כ מיוחד, כ"כ אמיתי.
ולהתאכזב.
פשוט לא.
אבל את הזמן להחזיר אחורה אי אפשר,
ובטח שלא את הרגשות.
ודווקא אני, שחשבתי שאני כ"כ חזקה,
לא מסוגלת.
לא יכולה שלא להיכנע למחשבות.
לתת להן לשגע אותי.
"אנשים עצובים לא מאוחדים.
כל אחד מכונס בעצמו באיזושהיא פינה.
אם אתה רוצה ששני אנשים יתאחדו
הם יכולים לעשות זאת רק עם הרבה שמחה"
(הר' שלמה קרליבך)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
