סיפור פשוט

נפתח.

וככל שהוא נפתח, הלב נסגר.

עכשיו, כשהוא בשיא פריחתו הוא יכול רק ליבול.

כמו הלב.

זה קרה שוב.

אחרי שהבטחתי לעצמי שאני לא אתן לו.

שאני לא אפול שוב ואאמין להצהרות חסרות כוונה ומילים יפות ריקות מתוכן.

הוא אמר שיעשה הכל, שהוא לא יתן לזה להיגמר.

וחשבתי שהוא מתכוון לזה.

כשממש רציתי, כשהייתי צריכה, דווקא אז, הוא לא היה שם.

רציתי שיעשה את המאמץ הזה, פעם אחת. בשבילי.

החלטתי שאני לא מוכנה לקבל את זה יותר.

אבל אני עדיין רואה אותנו ביחד בכל מני סיטואציות.

החלטתי שאני לא רוצה את זה יותר, אני רק צריכה להפנים את ההחלטה הזו.

ההיגיון לא נותן לי להמשיך ככה. אבל הלב לא מסכים.

ובינתיים, במלחמה הזו יש רק מנצח אחד.

אני חושבת לעצמי, שאם הוא יתאמץ, יתחנן, יפתיע, ישקיע, משהו... נחזור.

ואז אני מזכירה לעצמי שהחלטתי שלא, הפעם לא.

ושוב אני נשברת. אבל מנסה לחזק את עצמי. הפעם לא.

אבל זה כבר קרה. ויקרה שוב.