סיפור פשוט

כשהגעתי הביתה הוא היה מחובר.

התאפקתי לא לשלוח כלום.

הוא לא הגיב.

אחרי 5 ד' נשברתי.

שאלתי אם הוא מחק אותי.

"לא, למה?"

לא יכולתי לענות. אני יושבת ומחכה שהוא יכתוב משהו, מצטער. מה שלומך. משהו...

לפני שבוע קבענו שהוא יגיע אלי ביום חמישי (האחרון).

ביום רביעי התכתבנו והתווכחנו (לאחרונה זה כל מה שאנחנו עושים) ולא הייתי בטוחה שאני רוצה לראות אותו ביום חמישי.

בצהריים של חמישי, סבלתי ממיגרנה מטורפת. ובכל זאת קיוויתי שיבוא. במיוחד אחרי יום רביעי.

הוא אמר שהוא לא יתן לזה להיגמר. האמנתי כי רציתי.

חשבתי שהוא מתכוון לזה.

כנראה שלא.

הוא לא הגיע.

בדרך לדירה קניתי בקבוק וודקה.

כשהגעתי, התארגנתי במהירות לשינה והתחלתי לשתות.

בין הלגימות, בלעתי אדוויל. לא זוכרת כמה, משהו כמו חמש. אולי שש.

קצת מעורפל מה שקרה.

אני חושבת שהתקשרתי. פעמיים.

אולי הזיתי את זה. למרות שנראה לי שהתקשרתי. לא בטוחה.

אמרתי לו שאני מרגישה הרבה יותר טוב ואני כבר לא כועסת. רק מקווה שיהיה מאושר.

הייתי צריכה להבין אחרי הפעם הראשונה, כשהוא ויתר עלינו כ"כ מהר.

אז הייתי צריכה לקלוט שהוא לא מוכן להשקיע.

מה שיש, סבבה.

אין, לא נורא.

הוא אפילו לא התקשר להסביר את עצמו, לנסות.

והפעם, חשבתי... אולי... אולי הוא כן יתאמץ, הרי הוא אמר שהוא לא יתן לי לברוח.

אולי הוא יפתיע אותי. כ"כ קל לרצות אותי.

מה רציתי?

שפעם אחת יתאמץ. זה הכל.

תמיד זה בא ממני.

אחרי שהתווכחנו, אחרי שהוא פישל, תמיד אני הייתי זו שעושה את המאמץ. משתדלת לפייס.

להבין מה קרה ולתקן.

כ"כ רוצה שיהיה לו איכפת.

אבל לא מצליחה להגיע אליו.

לא מבינה למה הוא כזה.

אם באמת חשוב לו, והוא באמת רוצה, למה הוא לא עושה את המאמץ?

ולמה אני לא מצליחה לעזוב את זה ולהמשיך הלאה?

יצאתי עם חברות, עשינו שטויות. ועדיין, זה תמיד שם, כל הזמן, מפריע לי להנות באמת.

החוסר ודאות, הספק, התקווה.

והרגש, שעדיין שם. למרות הכל.