יש לי הרבה לספר, המון.
אז.. מההתחלה.
ביום שישי חברה שלי התקשרה לספר לי שהיא מתחילה ללמוד עריכה דיגיטאלית.
כדי להגיע לשלב העריכה היא צריכה לצאת השבוע לצילומים ויש לה רעיון.
קליפ עם מוסיקה אירית.
דיברנו קצת על מה היא רוצה להראות, איזה זויות צילום יעזרו לה להעביר את המסרים ועוד קשקושי שכל תקשורתיים.
ואז היא שאלה אם אני אסכים להצטלם...
אני?
אני לא פוטוגנית ויש לי בעיה עקרונית עם מצלמות, כמו שכולם יודעים.
כמובן שהסכמתי.
אני לא יודעת איך.
בכל אופן, נפגשנו ביום שלישי בבוקר ליד המכללה שלה, לקחנו ציוד ויצאנו לרחוב שקט בסביבה.
הקליפ כולו (בעיקרו) מורכב מריצה. רואים בחורה, עצבובית ומהורהרת (להלן, אני).
וכך זה הולך...
זוג עיניים נפקחות. יושבת על חומה קטנה, מהורהרת.
מתחילה ללכת כשפתאום שומעת רעש מאחוריה, מתחילה לרוץ. רצה. ורצה. ורצה.
(טוב, הבנתם כבר שהיא רצה בהרבה זויות ומהירויות, נכון?)
ואז... היא מסתכלת שוב אחורה, ורואים מי רודף אחריה.
ההמשך, בפרק הבא...
[הייתי חייבת.]
אז מי רודף אחריה? היא עצמה.
היא ממשיכה לרוץ ולברוח מעצמה, עד שהיא מגעה לחומת אבנים, ומי נמצא שם? כמובן שהיא עצמה.
היא נעצרת, מסתכלת לחומה, ורואה את עצמה.
היא מסתכלת אחורה, ורואה את עצמה.
וביאוש גדול מסתכלת לשמיים ורוקעת ברגל.
ואז... היא נשארת לבד ברחוב הריק.
על סלע, כשקו הרקיע מולה, מסתכלת שוב לשמיים.
מתכנסת בתוך עצמה.
דמעה זולגת וזוג עיניים נסגרות.
כמו שאפשר להבין, הקליפ מורכב כמעט כולו מריצה. מה שאומר שהייתי צריכה לרוץ אלפי פעמים כדי שנוכל לצלם כל זווית אפשרית
מעבר לעובדה שזה היה נורא מעייף לרוץ כ"כ הרבה, זה היה מאוד מאתגר.
צילמנו מכ"כ הרבה זוויות וכל רגע שינינו את הרעיון עד שהגענו למשהו שממש אהבנו.
לכבוד הצילומים, שמתי עדשות, אחרי שלושה חודשים של הפסקה בגלל הבעיות בעיניים.
הכוונה הייתה שברגע שנגמור, אני אחליף חזרה למשקפיים.
אבל לפעמים החיים מתכננים לנו דברים אחרים.
כשבאתי להוריד את העדשות, גיליתי שהמשקפים שלי שבורות!!!
מה שאומר שאני כבר יומיים עם עדשות, ואני חייבת לתת לעיניים מנוחה.
ועכשיו אני בדילמה, אני רוצה לעשות לייזר בקרוב.
אבל אני לא יכולה להיות עד אז עם עדשות, ולקנות משקפיים חדשות זה עניין יקר כי רק העדשות של המשקפיים במס' שלי יכולות להגיע ל-600 ₪ , הכי "פשוטות" שיש.
אז עכשיו כואבות לי העיניים (במיוחד העניין של הניתוח) והראש ואני לא בטוחה מה לעשות עכשיו...
האמת שעכשיו עכשיו אני כן בטוחה, אני הולכת לשכנע את ההורים שלי לתת לי האוטו כדי שאני אוכל לצאת לפאב האירי בת"א.
שיהיה לי בהצלחה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
