מי שופכין

א אני חבצלת השרון, שושנת העמקים.  ב כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות.  ג כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים; בצילו חימדתי וישבתי, ופרייו מתוק לחיכי.  ד הביאני אל-בית היין, ודגלו עליי אהבה.  ה סמכוני, באשישותרפדוני, בתפוחים:  כי-חולת אהבה, אני.  ו שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני.  ז השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות, או, באיילות השדה:  אם-תעירו ואם-תעוררו את-האהבה, עד שתחפץ.  {ס}

ח קול דודי, הנה-זה בא; מדלג, על-ההריםמקפץ, על-הגבעות.  ט דומה דודי לצבי, או לעופר האיילים; הנה-זה עומד, אחר כותלנומשגיח מן-החלונות, מציץ מן-החרכים.  י ענה דודי, ואמר לי:  קומי לך רעייתי יפתי, ולכי-לך.  יא כי-הנה הסתיו, עבר; הגשם, חלף הלך לו.  יב הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע; וקול התור, נשמע בארצנו.  יג התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח; קומי לך רעייתי יפתי, ולכי-לך.  {ס}

יד יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את-מראייך, השמיעיני את-קולך:  כי-קולך ערב, ומראך נאוה.  {ס}

טו אחזו-לנו, שועליםשועלים קטנים, מחבלים כרמים; וכרמינו, סמדר.  טז דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים.  יז עד שיפוח היום, ונסו הצללים:  סוב דמה-לך דודי לצבי, או לעופר האייליםעל-הרי בתר.