הרבה פעמים אני לא מבינה איך אנשים מכריזים שהם סוגרים בלוג.
איך אפשר לסגור בלוג? באיזה רשות? מי יכול לתת לעצמו רשות לסגור את הבלוג שלו?
והנה, עברה חצי שנה מאז שכתבתי פה אפילו שורה.
זה כבר לא אני, הבחורה שכתבה פה. כלומר, אני והכל, אבל גם לא אני.
לפעמים, כשאני קוראת פה, וזה קורה לעתים רחוקות מאד מאד, אני נדהמת מכמה דברים היא שמרה לעצמה, הבחורה הזו. לו רק הייתה מדברת קצת, אולי הקירות היו מהדהדים אותה פחות, והייתה מגלה שלאנשים אחרים יש דברים אחרים לומר על אמיתות שלה נראו ברורות כשמש. אולי אפילו היו מצליחים לספק לה מזור.
אבל כנראה שזה חלק מהעניין, חלק מההבנה על מקומך בעולם, שאת לא יכולה להגיע אליה בלי להתחיל את הדיבור הראשון.
והרבה פעמים אחרות אנשים אומרים שהם רוצים לתת חיבוק למי שהם היו פעם. אין לי רצון כזה. חיבוק לא היה עוזר. כל צעד בדרך היה חיוני
(השבוע, במלון פאר אידיוטי מאד בעיר נופש, נזכרתי ברגעים שבהם ישבתי על המרפסת בבית הורי והייתי בטוחה שהנה, אני כבר בת שש עשרה וחצי ואיש לא נגע בי, וזה סימן ברור שאיש כבר לעולם לעולם לא ייגע בי. לו הייתי באה אליי מחמש עשרה שנה קדימה ואומרת לי שכל כך יגעו בי, שאפילו אני אשתכנע שזה עמוק, הייתי בוכה עוד יותר, כי זה לא יפה לבוא מהעתיד רק כדי לצחוק עליי).
אין לי כוונה למחוק. אבל רק חשבתי להגיד לפה שהיה לי כיף ונראה לי שלא אשוב בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
