כ"כ הרבה דברים עוברים עלי בתקופה הזאת,

הרבה עומס ולחץ בלימודים שאין זמן אפילו לנשום בין מתכונת לבגרות.

ובין כל הדברים האלה יש אותו.

לא דיברתי עליו כאן עדיין, הכל חדש ומוזר עדיין.

זה התחיל בהיכרות דרך חבר שלו שהתחיל איתי בבי"ס, המשיך לשיחות

בהפסקות ואז נגרר לטלפון.

היינו מדברים שעות בלילה.

ואז זה הפך לקטע שהוא רוצה, ואני? כרגיל לא יודעת מה אני רוצה.

כמו תמיד, שוללת מהתחלה כדי לא להיכנס לזה, כדי להגן על עצמי

שאני לא אפגע כי בשביל מה אני צריכה את זה?

בשביל מה אני צריכה להיפתח ככה לבנאדם שבסוף יפגע כמו שהיה עד עכשיו.

אבל איתו משהו היה שונה.

בהתחלה באמת סירבתי. והוא כל הזמן רצה שניפגש.

היה לנו גם איזה ריב על זה והוא התעצבן עלי ולא דיברנו כמה זמן

אבל אח"כ הוא בא להתנצל ואמר שאני חשובה מדי בשביל שהוא יאבד אותי

בגלל זה, שהוא יצא תינוק.

בסוף הסכמתי שניפגש.היה מתח כזה,ישבנו וראינו סרט מחובקים

וכשהייתי צריכה ללכת הוא לא עזב אותי,

הוא אמר לי שהוא פשוט לא יכול.

זה המשיך להודעות חמודות כל בוקר שאני אראה שאני הדבר

הראשון שהוא חושב עליו ולשיחות בלילה.

בפעם השנייה שהלכתי אליו זה כבר היה כדי לדבר עלינו,

לראות לאן זה הולך.

אמרתי לו שאני לא יודעת מה אני רוצה, שאני לא יודעת אם זה הדבר

הנכון בשבילי כרגע. שאני לא יודעת אם אני מרגישה משהו.

והוא אמר לי שניקח את הזמן, שאנחנו לא ממהרים לשום מקום

ושאני פשוט אבין מה אני רוצה.

ושוב ראינו סרט רק שהפעם באמצע הוא פשוט נישק אותי

ואני? אותה אחת שכל הזמן מחכה עם זה, יודעת שזה יבוא כשצריך

אותה אחת שכל הזמן דוחה את זה כי זה לא המקום והרגע

פשוט זרמתי. ולא שזאת הייתה נשיקה רצינית כי הוא יודע

שלא הייתי בקשר כזה עם מישהו, אבל עדיין ההרגשה

הייתה מוזרה. ההרגשה שפשוט היה לי טוב.

ואז כשהוא חיבק אותי והרגשתי כ"כ מוגנת,

שזה המקום שאני צריכה להיות בו עכשיו.

בפעם האחרונה שנפגשנו  אמרתי לו שאני עדיין לא בטוחה, שאני

חושבת על כל הקשר שלנו יותר מדי ואז יש מתח ושתיקות וכשדיברנו בטלפון יום אחרי

השיחה הייתה מוזרה עם הרבה שתיקות

והוא אמר לי שקשה לו, שהוא נותן לי הכל ומשקיע אבל לא רואה אכפתיות מהצד שלי

שאני יכולה לא לדבר איתו כל היום ולא לראות מה קורה איתו

שהוא נותן לי את כל הזמן והמרחב שאני רוצה אבל אני צריכה לתת לו גם משהו

שהוא לא יודע איפה הוא עומד. שהוא לא מבין למה הוא לא זורק את הכל והולך שהוא

פשוט לא יכול לעזוב את זה ככה כי אני מיוחדת מדי, והוא בכלל לא רגיל להתנהג ככה.

אבל מה קורה שאותו אחד קטן ממכם בשנה?

מה קורה שכל אחד חושב שהוא יודע הכי טוב בשבילך שלמעשה הוא לא נמצא שם

ולא יודע מה באמת קורה?

מה קורה שהוא ההפך ממכם וממה שאתם רגילים אליו? שאתם לא מתאימים

מבחינת מראה בכלל?

מה קורה שאתם יכולים להיות ביחד ולהסתכל בשעון רק אחרי כמה שעות?

מה קורה שאמא די מתנגדת לזה בגלל הגיל, אבל אומרת לכם שאלה החיים שלהם

ושהיא מקבלת את זה כבר כי זאת החלטה שלנו שהיא פשוט חושבת שמגיע לי

הרבה יותר טוב מזה, שהיא לא רוצה שאני אפגע.

מה קורה כשאתם מבולבלים? שאתם זורמים עם הרגע בפעם הראשונה

וטוב לכם עם זה אבל אתם לא יודעים אם זה יכול להתפתח לטוב יותר ולרגשות?

מה קורה כשאתם מתנהגים כאילו אתם חברים כבר מלא זמן, כשאתם מכירים כבר

חלק מהמשפחה המורחבת שלו כשאתם בעצם רק שבועיים יחד? שהמשפחה שלו

נותנת לכם הרגשה שאתם רצויים, שהם שואלים עליכם גם כשאתם לא שם?

ומה קורה כשאתם יודעים שכל זה פוגע בו? שהוא שולח לכם הודעה

ואומר לכם שהוא רק רוצה שיהיה לנו טוב, שהוא לא ישן בגללי כי הוא

לא מפסיק לחשוב על זה, שזה נראה לו שבכלל לא אכפת לי .

אז אני באמת לא יודעת מה קורה ולאן זה הולך

ושוב הגיע הרגע שאני חושבת על זה יותר מדי

שמצד אחד אני אומרת לעצמי שאולי עדיף לעזוב את זה, כדי לא לפגוע בו יותר

שאני לא צריכה את זה עכשיו

ומצד שני טוב לי, זאת פעם ראשונה שאני מתנהגת ככה. פעם ראשונה שפשוט

לא חשבתי יותר מדי באותו רגע ועשיתי מה שטוב לי.

אני מקווה שיהיה בסדר,

בעצם אני יודעת שיהיה בסדר...

השאלה מה קורה עם זה.