לסיים תקופה, כ"כ ארוכה.

אותה מסגרת שאנחנו רגילים אליה מגיל קטן.

זה עדיין לא נתפס לי שסיימתי ללמוד,

שסיימתי 12 שנים- תקופה ארוכה, אה?

ארוכה מדי.

והאמת? שעצוב לי.

עצוב לי לדעת שזאת תקופה שלא תחזור,

ועם כמה שכולם מסביב רק חיכו לסוף הזה,

חיכו לעבור את כל הבגרויות

ולעבור לתקופה הבאה- לצבא אני לא רציתי שהרגע הזה יגיע.

וכן, אני גם רוצה שינוי...

שינויים יכולים להביא דברים טובים

כמו להכיר אנשים חדשים, לשנות מסגרת ודברים כאלה,

אבל קשה לי לעזוב את כל זה מאחורי.

כי היה לי כיף ועדיין כיף לי.

וגם אם אני לא קשורה לכל האנשים בשיכבה שלי,

עדיין עצוב לי להסתכל על כל אחד ואחד מהם

ולדעת שאני לא אראה אותם יותר.

לנסות לדמיין אותם עם מדים, בעוד כמה שנים אפילו הורים.

זה פשוט לא נתפס.

אני לא רואה את עצמי עוד כמה חודשים בתור חיילת, כי אני פשוט

מרגישה קטנה עדיין.

והאמת? שטוב לי במקום הזה, ואני לא רוצה לגדול. (ובעצם, מי כן?!)

אבל ככה זה בחיים, הכל בא בתקופות.

כל תקופה מסתיימת בסוף,

גם אם היא טובה וגם אם לא, וצריך פשוט ללמוד לקבל את זה.

ואולי השינוי הזה באמת יביא איתו דברים טובים

אבל את התקופה הזאת שסיימתי אני בטוח לא אשכח

כי יש לי כ"כ הרבה זיכרונות מהמקום הזה.

והדבר היחיד שאני יכולה לקוות זה שכל אותם ילדים ישמרו על עצמם

שם בחוץ, לא משנה מה הם מתכוונים לעשות בצבא או במשך החיים.

ותנצלו את הזמן הזה עד הגיוס, אה?

ומי שעוד לומד שינצל את החופש הזה עד הסוף =)