החיים זה כאן?!

אז השמש זרחה ,הציפורים צייצו ואמא שלי החליטה, למה לא להרוס יום כזה יפה, בוא נציק לילדה האחרונה שעוד נשארה פה בסביבה.

אז מה נעשה, נשאל אותה שאלות מפגרות ומעצבנות ונביא לה תג'ננה.

זה התחיל ב"כל החברות שלי בחוג ציור אומרות שהילדים שלהן רבים על הציורים שלהן ,למה הילדים שלי לא?" והמשיך ל"את לא אוהבת את הציורים שלי?" ותפס כיוון קיצוני ביותר ב"את לא חושבת שאני מציירת יפה?"

כוס אמק, באמת.

הכל כמובן מתובל בקול צורם ושפתיים מרירות.

ואז המשכנו ל"למה את לא מספרת לי כלום?" קלאסי כזה, באמת טוב שנזכרת ,אני כבר בת 23 ורק עכשיו שמת לב.

והשיא שהתרחש ממש לפני כמה קטנות "למה לא הלכת לבצפר השבוע?" גוש פרטושקעס שכמותך אני בחופשת סימסטר,בדיוק כמו אחי האהוב, מה שהוא עושה בב"ש ,אמא יקרה, אני עושה פה!

טוב, אני בטח צריכה להסביר עכשיו ,אבל כולנו מכירים את היחסים הלא מתפקדים האלו שמסתובבים כאן בעולם אז אין צורך להרחיב, אבל באמת, אישה, תרפי ממני.

לשאול למה אני לא אוהבת את הציורים שלך? כי הם לא הטעם שלי? זו תשובה מספיק טובה? יכולה בכלל להיות תשובה שתספק אותך?

בטוח לא תהיה תשובה שתספק אותי.

אז נמשיך לחיות ללא סיפוק, זה מה שאנו הפולניות עושות הכי טוב, ואני אשתדל לא לצאת אמא דפוקה כמוך ואת תשתדלי -

לא יודעת.

פשוט תשתדלי .

(נורא רציתי לכתוב פשוט תשתדלי לסתום אבל אני רק אשים את זה פה בסוגריים ככה שתקראו ותדעו ואולי בכל זאת חלק ממני יבוא על סיפוקו)