החיים זה כאן?!

בתשיעי לנובמבר 1973 אבא שלי נפל בשבי המיצרי.

אבא והנווט יצאו לטיסת צילום שיגרתית של השטחים שלאחר המלחמה, טיסה בגובה רב שמצריכה חליפת חלל שמכבידה על התנועות.

חוצים קו גבול בגובה 60.000 רגל, בערך 12 ק"מ למעלה.

טילי נ"מ נורים לעברם, אחד עשר במספר, שניים פוגעים.

אבא מכבה מנוע שמאל, המטוס מאבד גובה, צריך לנטוש לפני שאבא והנווט יכנסו לסחרור.

אין קשר בין תא הטייס לתא הנווט.

אבא מושך בידית הפליטה (פה צריכה לבוא בדיחה של חרוטון) החופה עפה עשן משתחרר כיסא נפלט לאוויר.

החופה של הנווט לא נפתחה בזמן וכמו התמונה ב'טופ גאן' האלמותי, ראשו של הנווט נחבט בזכוכית והוא מת.

ומעכשיו זו גופה שנוטשת מטוס מעל שדות זרים של ארץ שכנה.

אבא מתגלגל ומתגלגל, מעוצמת המהירות (שיא גינס, כבוד, אני משערת) שתי הידיים יוצאות לו מהמקום ,לבוש חליפת חלל כתומה מצליח אבא להחזיר יד אחת למקום, היד השניה עד היום פרוקה.

בגובה 5000 רגל נפתח המצנח, עכשיו יש לאבא כמעט עשר דקות לעצמו ולמחשבותיו.

"על מה חשבת?"

"בעיקר על הביצות שראיתי סביבי והמחשבה לשקוע באחת מהן"

"ועל מה עוד, אבא?"

"כלום, נמש'קה, על כלום לא חשבתי, רק רציתי לשרוד".

פוגע באדמה, לא זוכר הרבה, יודע שהמיצרים הגיעו אליו אחרי כמה דקות והרביצו לו עד שהתעלף, בפעם הבאה שהתעורר זה היה מרעש מסור, וכשפקח את עיניו ראה שמנסים לנסר ממנו את קסדת החלל כי ההברגה הייתה משוכללת מידיי לאחינו הערבושים (מצטערת, הייתי חייבת).

אז הוא בחר להתעלף שוב.

כשהתעורר כבר היה מחוץ לחליפה, בתא.

ומה שהיה היה, ובארץ חיכתה אישה צעירה בת 23 ,אם לשני ילדים בני שנה ושנתיים, אישה צעירה בשיער שחור ארוך ושימלת סרפן אופנתית, אשת טייס גיבור מלחמה,שיום אחד מקבלת דפיקה בדלת הדירה בשיכון,אותה דפיקה שנשמעה כבר מספר פעמים באותו השיכון, ומפקד הטיסת נכנס ואומר שאבא נפל בשבי המיצרי, ועדיין לא יודעים כלום ואין לו באמת מה לומר.

וכבר יש תירגולת בשיכון, ישנם בעלים שכבר חודשים נמצאים בשבי ומתחילה תזוזה,אנשים נכנסים, ילדים מחליפים בתים ואחיות מגיעות מן העיר הגדולה, ושם על הספה, יושבת אמא שלי בת 23, ,יפה וצעירה, ומחכה לדעת אם בעלה חי או מת.

מה הפלא שהיא משוגעת?

ב 22 לנובמבר, אחרי שבועיים בכלא המיצרי אבא שלי חוזר בעיסקת חילופי שבויים.

223 שלהם בשביל 17 שלנו.

ומהמטוס האחרון שמגיע, יורד אחרון ,בחור רזה עם זקן קצת כתום לבוש מכנס מהכלא וחולצה צבאית (לא הרשו להם לרדת מהמטוס במדי הכלא המצרי).

לפני כמה שנים לרגל יום הולדתו ה-50 של אבא ופרישתו הקרובה מן השרות הצבאי (הגיע הזמן) נסעתי לספריית אריאלה בתל אביב לחפש את העיתונים מאותם הימים, לראות מה כתוב.

נכנסתי לספריה וביקשתי מהספרנית שתפנה אותי לעיתונים מאוקטובר 73' ,מצאתי את עצמי יושבת מול כרכים ענקים מצהיבים של "הארץ" ו"חדשות" ו"דבר" ומחפשת איזכורים לאבא שלי, סתם מסתכלת לראות מה קרה באותם הימים, ופתאום מוצאת רשימה קטנה של מיניין השבויים ובתחתית הרשימה שני שבויים חדשים-

מדפדפת במהירות לנובמבר, תאריך החזרה, מחפשת, עוברת עיתון עיתון

-הנה-

תמונה.

אבא שלי מתחבק עם סבתא שלי מתחת למדרגות קרנף צבאי בבן גוריון.

תמונה בשחור לבן, גרעיניות ונייר צהוב שמזכיר לי שהוא היה פה הרבה לפני.

אבא שלי.

ואז בעצם מתחילה לבכות, מרטיבה עיתונים שמורים ולא מצליחה להפסיק ,כי אבא שלי היה בשבי.

כאילו אני יכולה להבין.

ומה אני עושה בצבא? אני פקחית טיסה, ככה אולי אני אוכל להציל מישהו כי את אבא שלי אני לא יכולתי להציל.

אז פסח אצלנו זה משהו אחר, זה ערב שאנחנו כולנו מעבירים בראשנו את אותה המחשבה, שחופש זה לא מובן מאליו וכדאי שנחשוב על זה לפחות פעם אחת בשנה.

זהו, אני משערת, ניסיתי לכתוב אבא ולא הוא כדי להיות יותר אישית, אני לא יודעת אם הצלחתי אבל נראה לי שהתחושה עוברת גם אם הכתיבה לא משהו.

חג חירות שמח לכל בית ישראל.