החיים זה כאן?!

פסח בכלל התחיל בטיול, שלשה ימים עם כיתות ז-ח של מחוז דרום, אני מוק ודגן (הדגדגן).

התכנון הראשוני שלי היה לראות אם יש מצב עם דגן בטיול הזה, מה יותר טוב משלשה ימים דחוסים אחד בשני, בדיעבד- זו הייתה טעות.

הוא היה קצת יבש, בחור מעניין והכל אבל כשאת מרימה להנחתה חייבת להיות תגובה טובה.

והוא לא כזה שנון.

אז התבאסתי, אבל היה כיף גם סתם ככה, אז לא נורא.

טוב, מה היה:

היו מעפילים!

והיה תינוק בלוט,

והיו ניווטים

ותצפיות,

והארוחות היו סבירות, עשיתי ארבע פעמים קקי ביממה שאחרי הטיול.

ושוקו על הבוקר= בחילה, למקרה ששכחתם.

ועכשיו בפולניות כולנו יחד -וואו!

סתם, הרגשתי כמו באחו של מדינה ארופאית קרירה וערפילית.

חבל שהחולצה הכחולה לא תאמה את הפנטזיה שלי וקצת קילקלה, אולי בעצם כל החניכים סביבי הם שהוציאו אותי משלוותי? לא משנה, היו רגעים יפים אותם אוקיר איתי לנצח נצחים.

חחח..

התמונה השמאלית שנראית כמו ערפל מעל שיח ממש ממש ירוק (חבל שאין לי מצלמה איכותית) מאוד רלוונטית לטיול, וכי למה?

הערפל שייך לקרית טבעון, א.ק.א מכללתאורניםניפגששנההבאהבאיזורחיוג04, ובמשך שלשה ימים יכולתי לראות מכל זוית את מקום מגוריי הבא, בעצם שלשה ימים להסתכל על העתיד שלי ולא לראות כלום.

גורנישט.

אני אוהבת אש.

לשבת ליד מדורה, כולי פחם ועשן, ולהסתכל על כל הגוונים האפשריים בטבע, באש אחת.

לראות גזע עץ בוער, לשמוע פצפוצים של קראנצ' שנשבר ומתפורר.

וגם סתם להתחמם כשנורא קר לך בגובה 800 מטר עם רוח פרצים והשעה רק תשע בערב, מי יודע מה יהיה בחמש בבוקר

(אני יודעת! תיהיה שואה! רק של קור!).

היה לי כיף, נהנתי, אבל בקיץ הקרוב, אני מקווה לעזוב לפני המחנות.

הספיק לי.