החיים זה כאן?!

אחרי ארוחת החג (ב') נפגשנו אני אישתי ומוק להכין משחק.

חילקנו תפקידים: מוק השנונה בשלישיה (ובכלל) כותבת הגדרות על מקלות ארטיק ואני והאישה עובדות על החלק היצירתי.

איך זה הולך? מסובבים את העיגול הצבעוני המושקע והמא-מם שהכנו, ולפי הצבע שיוצא בוחרים מקל ארטיק באותו הצבע , על המקל כתוב משפט או מילה והאסוציאציה מעלה במשתתף אנקדוטה אותה הוא חולק עם חבריו לקבוצה.

איזו יופי של מתודה, תודו. 

אז שיחקנו קצת והמוקוס שמה הגדרות בלתי אפשריות כמו "פרח השכונות" הלו? מה אני אגיד אם יוצא לי פרח השכונות?!

אני לא פרח ואף פעם לא גרתי בשכונה.

מקסימום בשיכון (בבסיס) או ברחוב העקרונים (במושב).

למי מחברינו שלא ידע מוק היא חברה אמיצה, קטועת גפיים עליוניים שכותבת בעזרת רגליה.

והיא כל כך מוכשרת שהיא אפילו לא צריכה מקלדת או עכבר מיוחדים!

הידד היאח לאחותנו האמיצה, תזכרו אותה ביום ההתרמה הבא לנכים (או סתם לנשים היסטריות וכזה...)

"היפה בנשים"

לפעמים אני מרגישה פיספוס, כשאת מבינה אותי טוב יותר משאני אותך.

כבר מהתחלת חיי הוירטואלים רציתי לפנות אליך כ"זוגתי שתחייה" כמו שעגנון קרא לאשתו, אבל יאיר לפיד גנב את זה ראשון ואני לא יכולה לגנוב ממנו, זה לא מקרה של גונב מגנב פטור, זה סתם עוד פספוס קטן.

יש שיר כזה "fuck what i said" ,נו אתם מכירים מגלגלצ שנתיים אחורה, לא משנה, השיר הזה חפר לי בפצע כל הזמן ולא יכולתי לסבול אותו, זה היה ממש כשחזרתי מארה"ב אחרי פרידה מפרקת מע' א' ופשוט לא הייתי מסוגלת לשמוע את השיר הזה, בין שאר החיים שבכלל לא הייתי מסוגלת לחיות באותו הזמן.

בתחילת מאי מתישהו אני בארץ שנתיים. שנתיים . מספיק זמן לזכרונות להתעמם ולאפר לשקוע.

ועכשיו-

השיר הזה רק מגרד לי בצלקת.

לחטט באף זה אחלה, במיוחד אחרי צינון כשיש הרבה יבשים באף.

וזה! הא הא! מה שאחי האהוב עושה לאוטו של אמא וא-ני הראשונה ששואלים אותה אם היא במקרה דפקה את האוטו.

אמא'שך זונה ילד זבל.

אני צריכה להתרגש לעיתים תכופות יותר.

ובדרך הביתה קיפוד חצה את הכביש, טיקי טיקי טיקי עם הרגלים המתופפות שלו, אני תמיד שמחה לראות את בני מיני מסתובבים בחוץ.

האוויר עושה לנו טוב.