החיים זה כאן?!

חזרתי לתיכון שלי היום. זה נשמע דרמטי אבל בסה"כ זו נסיעה של רבע שעה דרומה.בשעון. ועוד חמש שש שנים במחשבה.

אני יודעת שהייתי שם ואיכשהו מה היה אני לא זוכרת.

כן, לכל איש יש שם, אבל מי זוכר אותך עכשיו.

היום אני גדולה. ולא הייתי חוזרת אחורה. ובכל זאת.

חזרתי לבסיס שלי היום. בסה"כ רבע שעה נסיעה צפונה. בשעון. וארבע חמש שנים בראש.

ואיכשהוא.

תמיד חשבתי שזו סגירת מעגל .אולי. הבסיס בו נולדתי. אליו חזרתי כחיילת. חולפת בדרכי על פני הבית שפעם הכיל אותי. במדים. זרה עכשיו.

כמעט כל בוקר אבא לוקח את הנכדים לגן. מכין איתם עוגה ביום שישי. מנשק ומחבק ואומר שלום.

בהשלמה מלאה שאלתי אותו השבוע אם הוא מרגיש שזו חוויה מתקנת. על כל אותם מקומות ורגעים בהם לא היה.

הוא אמר שכן. איכשהוא הייתי שמחה לשוב ולהיות ילדה קטנה ושייסתכל עליי ויאמר שמה פתאום תיקון הריי הכל היה בסדר ואין על מה לכפר.

אבל אני גדולה עכשיו. ומדברים איתי בשפה של גדולים.

ועדיין סורגת אהבה מחוט של צמר. עין עין. ובסוף יהיה לי סוודר להתעטף בו.

ואני ואת על אותה העוגה

שתי בובות

שרק רוצות להישאר

על אותה פרוסה.