כשאתה ילד, ואתה גדל לתוך הפחד מלאבד את מה שיש לך, וללחץ

שילד בגיל שנתיים שלוש לא אמור להיות חשוף אליו
אתה ניזון ממנו
והוא גדל בתוכך
ככה גדלתי תמיד, בפחד
בפחד שתמיד יידעו את הרצונות הכי אמיתיים שלי, ואת ה"אני" האמיתי שלי
אז פיתחתי לעצמי איזו שיטה,
אפשר לקרוא לזה פיצול אישיות, קליפה, צביעות, חוסר אוטנטיות
כמו לטאה, שיניתי את ההתנהגות שלי ליד אנשים
ליד ההורים שלי הייתי אחת, ליד החברות הייתי אחרת וליד כל חברה בנפרד, ניסיתי להיות הדבר הכי קרוב אליה -
היא עצמה
זה לא הפריע עד שלב מסוים כשכן חשבתי להפגיש בינן ולא היה לי מושג איך להתנהג 
האמת שבכלל לא שמתי לב כמה אני צבועה, וכמה אני טוענת שאני אמיתית
וקוראת לאנשים אחרים צבועים
לא הייתה לי דעה נדמה לי לגבי המון דברים ואני חושבת שגם לא התעניינתי,
כי היה לי קל יותר להתחבר למישהי ולהעתיק ממנה.
מצחיק, ואולי אני קצת אצטער על המשפט הבא אבל אני חושבת שרוב הזמן לא עניין אותי מה אנשים אומרים; ז"א הקשבתי, אבל מה שבאמת הפנמתי זה הדיבור, ההתנהגות, התפיסת חיים שלהם שנראתה לי שאחרים יאהבו.

כל החיים שלי לפני קנדה, והחיים שלי בקנדה נראים לי כמו חלום.
אני מרגישה שחזרתי הרבה יותר רעננה, מחוברת לעצמי
אני מרגישה שאני בתקופה טובה בחיים שלי, ויש בי פחד עצום לאבד הכל.
אין משהו ספציפי, זה ממש לא כמו פעם שפחדתי רק לאבד את המערכת יחסים שלי
(יהיה שקר לומר שאני לא חוששת, כי באמת אני נותנת הכל. אני נותנת את כל כולי; הסודות שלי, הפנטזיות שלי, ומשילה מעצמי את הצביעות שלי..)
אני בשלב שאני משתנה ומתפתחת,
אני בטוחה שאמרתי את זה כמה פעמים ב10 שנים האחרונות
וכל פעם זה היה שינוי קטנטן
עכשיו זה משהו אדיר
זה השינוי הכי גדול שלי מגיל 15.
(בכל זאת עד אותו שלב, הרגשתי שאני מאד בוגרת לגיל שלי ושם איפושהו - נתקעתי.)

בא לי שיעלמו לי החששות מהחיים האמיתיים,
מהחיים בהם אני מתחילה עבודה מחדש
ואני לומדת
ואולי אפילו עוברת לגור במקום אחר
באלי שאני אפסיק לחשוב מה יהיה עוד חצי שנה-שנה
בא לי לנצל את הזמן כאן ועכשיו
הלחץ של חוסר ידיעה, מחליש אותי
עם כל השינוי שבי, והמודעות שאני מחזיקה היום
בא לי שמחשבות יפסיקו לרוץ לי בראש
שהכל יירגע, יהיה באיזי.......