אני לא רגילה לאהוב.
אני רגילה לרצות לאהוב.
אני לא רגילה שאוהבים אותי.
אני רגילה ללרצות שיאהבו אותי.
לרצות להיות באמצע תשומת לב (אבל לא תמיד שם)

תמיד יש לי ספק שאוהבים אותי, מין כזה פחד שזה לא-נכון
איך מישהו יכול לאהוב אותי?
זה נשמע נורא, אבל - לפעמים נראה לי שהרכילויות האלו, השקרים, הצחוקים מאחורי הגב, הניצולים
מהשנים שעברו חוזרים אליי
לפעמים נידמה לי שנאמן לי בנאדם אחד בכל העולם והוא אמא שלי, ואולי עוד חברה
אולי זו פעם ראשונה שאני חולקת את כל זה עם חלקכם ואולי לא -
אבל יש לי בעיות אמון
מי שלא עבר: התעללות, חרם, הטרדה מינית. מי שלא חי מתישהו, בתקופה של החיים האלו
בצד של החברה -
בחיים לא יבין את זה.
בזמן האחרון, הזכרונות האלו מכים בי שוב ושוב.
זה נשמע דרמטי, ואולי לחלקכם זה לא יישמע כלכך נורא מה שעברתי, ואולי יש יותר גרוע
אני לא מנסה שירחמו עליי, אני מנסה להגיע להבנה מתוך כל זה
ולהתחזק

זה נורא מוזר, אבל דווקא בתקופות ההם נראיתי הבנאדם הכי שמח שיש
בטחתי בכולם - ואולי זו בדיוק הייתה הבעיה שלי
לא ידעתי שזה לא בסדר לחיות ככה, חשבתי שזה החיים
ואני נשבעת, שבגילאי היסודי היו רגעים שצעקתי ונקרעתי כשהייתי לבד בבית, ורציתי למות
מכל הלב.

אני מדברת על זה, כי זו התרפיה שלי
היום, אני מרפאה את עצמי