חייכו, הכל לטובה P: |
| 6/2011
ברחתי כבר פעם אחת, ברחתי כדי לחפש את עצמי ולמצוא
ברחתי כדי לדעת מי אני בכלל
כי אף פעם לא ידעתי
תמיד הזיזו אותי איך שרצו, ואני כבר לא יכולתי יותר.
אני לא יכולה לשמוע-
למה את מתלבשת ככה, מה את שומעת (עם סלידה בנימה), למה אני אוכלת עם התוספת הזו,
ותפסיקי להתפזר.
אני לא יכולה יותר לראות על הצג 300 שיחות שלא נענו,
כי אני חייבת להיות זמינה תמיד ולענות תמיד, ושיידעו איפה אני תמיד ועם מי.
אני עוד שניה בת 22,
ואני רוצה לחיות את החיים שלי.
אני רוצה להיות אני, ושוכחים את זה.
יש לי לב טוב, אני שנונה, אכפתית (משתדלת לפחות), אני לא פחות אינטלגנטית מהרבה אנשים שאני מכירה,
אני יודעת מה טוב ומה רע.
חשוב לי המשפחה שלי, והמשפחה שתהיה לי
אני חסרת טאקט אבל אני סתם חושבת שזה מצחיק, וזה אף פעם לא בא מתוך חוצפה
עד גיל 18, ההורים חייבים לחנך ולדאוג לילד כמה שהם יכולים, להדריך אותו ולתת לו כלים, לגרום לו להתפתח למשהו שונה וטוב,
לא עוד שיבוט.
אני לא חושבת שאחרי זה לא צריך לדאוג, אבל אני כבר לא ילדה
ונתתם לי בחיים להבין מה חשוב ומה טפל.
אני כועסת כי אני מרגישה שכמעט שומדבר לא השתנה מלפני 4 שנים
וזה מתסכל.
אני התקדמתי, תתקדמו גם אתם
יש לי פשוט חור ענק בלב
וכבר אין לי מי שיסתום אותו.
ואני כבר לא מרגישה שיש לי מה לחפש פה..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
