כשאני צריכה מישהו להשען, אני תמיד מוצאת
כשעצוב לי
כשאני מחליטה משהו לעצמי, משהו שיעשה לי טוב
העמודי תמיכה שלי נעלמים
כי זה לא בתבנית שלהם, ולא ככה הם תכננו שזה ייצא
או כי הם לא סומכים עליי שאני יעשה את הדבר הנכון
כי הם לא חושבים שאני מסוגלת בלעדהם
הם סוללים לי את הדרך שלהם, לא שלי
למרות שהיום כבר פחות
אין קשר לערכים משפחתיים, יש קשר להרגשה שהם נותנים
שאני לעולם לא יצליח בלעדהם
וכן אני מגיע למצבים כאלו
ואני צריכה להיות במוד שאני אצליח בלעדהם, אבל הם תמיד שם להרים אותי ולדחוף אותי עוד

להרגיש לא מוערכת זה בערך הדבר הכי נורא בעולם
להרגיש שאתה צריך להלחם על עצמך ועל מי שאתה נגד העמודי תווך שלך,
זה הורס
וזה עוד יותר הורס כשיש כל הזמן אווירה שלילית או אווירה שאומרת שאתה אף פעם לא מחליט את ההחלטות הנכונות.


והכי נורא שאתה מבין שאתה בדיוק כמוהם,
מת שיקבלו אותך אבל איך קשה לך לקבל אחרים...

עכשיו אין לי מטרה.
אם רוב החיים שלי המטרה הייתה לגרום להורים שלי לא להתכזב [שימו לב: זה לא להתגאות]
אז היום זו לא מטרה
והיום בכלל אין מטרה.
חשבתי שאני אסיים ומישהו יחכה לי...,
אבל המישהו הזה רחוק, ולא כמו שחשבתי
ובטח לא מחכה לי...