אז במקום לטפח מטרות ורצונות,
וללמד אותי ללכת עד הסוף עם דברים
רק קצצו לי את הכנפיים
ולא אני לא שוכחת שכן ניסו לדחוף אותי בגילאים יותר קטנים
אבל בגיל שהעצמאות התחילה להתבשל בתוכי,
והייתי בתוך דברים שבאמת עזרו לי להתפתח, יותר מכל דבר ויותר מכל אחד
קיצצו לי את הכנפיים
ואני, עם כל הלחץ שקיים בי והיה קיים בי תמיד, הורדתי אותם
ואין לי מושג המטרה הבאה שלי.

הייתי חזקה ונלחמתי
נלחמתי להיות אני, ושיהיה לי טוב

היום אני כמעט בת 22, אחרי שה3 שנים האחרונות
אבל בעיקר השנה האחרונה, עשתה לי בית ספר.
אני מרגישה בוגרת יותר, פתוחה יותר לאנשים חדשים ורעיונות חדשים (אבל עדיין- מתגוננת ומגוננת על עצמי)
אני מרגישה אבודה יותר מאי פעם
אני מרגישה שלא מחכה לי כלום בשנה הקרובה
ואני רק חושבת ומחפשת איך אני אתקדם ואקדם את עצמי
ואיך יהיה לי הכי טוב.
איפושהו אני מרגישה בתוכי שכרגע שומדבר שאני יעשה לא יהיה מספיק טוב,
לא יספק אותי
המון דברים מעניינים לעצמי כמו ששומדבר כ-מקצוע לא מעניין אותי
בשיחות של לימודים בקרוב אני מרגישה כאילו אני נשארת מאחור,
וזאת שנה מבוזבזת
אבל רק הזמן יגיד

הלוואי שזו תהיה השנה שאני אחזיר לעצמי את הכנפיים..