היא צדקה.
אני באמת לא זוכרת מהזה להיות לבד.
כבר 4 וחצי שנים אני לא לבד.
זה הצבא, זה העבודה, זו חו"ל[מלאת עבודה], זה להרגיש פעם ראשונה בחור שבאמת באמת אוהב אותי, זה פסיכומטרי וחברה טובה שלא עזבה אותי למרות שטענתי שאני טיפוס-  "אוהבת דיסטנס, אוהבת את הלבד שלי, אין לי חברה הכי טובה" במתלווה לזה שאמרתי שחברות לא מסתכמת בלהתראות כל יום וזה בסדר גם פעם בשבועיים ולפעמים גם בזה נמדדת חברות.
וכן, זה היה הכי נכון בעולם לאותו הרגע- כי היה לי את זה. היה לי הכל.
היה לי את החברות שלי בכל רגע מזדמן, הייתה לי אהבה, והלב שלי היה מלא. אז כשהלב שלך מלא, זו לא חכמה גדולה להגיד שאתה אוהב את הלבד שלך.
ויום אחד נגמרת אהבה, החברות הולכות ללמוד או עובדות קשה, וגם אני ממלא את הזמן עד אפס מקום שלא יהיה זמן לחשוב, להרגיש..
וזה ככה: החודשים עוברים, מקורס עם 2 עבודות המצב להופך להיות ל2 עבודות, לוז צפוף שאתה כבר מתגעגע לבית ולרגע של סתם לשכב.
 אני לא אשקר זה לא שכל הזמן היה לי בראש שבא לי הפסקה, כי יש לי את זה. יש לי אהבה לעשייה.

הזנחתי קשרים לא כלכך קרובים שיכלו לעשות לי טוב.

אני שוכבת במשך 4 שעות במיטה רואה טלויזיה בשישי בערב, מרגישה כמו הדבר הכי אבוד ביקום
ואני חושבת לעצמי שאני דפוקה- ששומדבר אף פעם לא מספק אותי, שתמיד יש לי תלונות וכשאני משיגה משהו אני תמיד רעבה לעוד.
אני אף פעם לא מפסיקה
אני גם רוצה מה שיש לאחרים, רק בשביל להרגיש שייכת. זו קצת אובססיה, אני אוהבת אופנה- אבל הכוונה לא רק לבגדים.
זה לא אופי חלש וזה לא נגררת, זה אופי.
זו גם לא קנאה, זה אמביציה לטרטוריה.