כל החיים חיפשתי את עצמי,
חיפשתי לעצמי הגדרות,  חיפשתי את האנשים המגניבים מספיק שיקיפו אותי,
חיפשתי להיות "מגניבה"
שיאהבו אותי, שיהיו מרוצים ממני
כל פעם שהייתה לי הזדמנות לעשות משהו קצת שובר, הלכתי על זה
תאטרון, משצי"ם, תגלית כבר בכיתה י', נסיעה לבד עם משלחת שאני לא מכירה לגרמניה לשבועיים, נסיעה  ספונטנית ל5 חודשים לקנדה,
מעבר חד בין עבודות., התנסויות למינהן...
עשיתי חברים וזה מה שהיה לי חשוב לאותה עת.
כי זה משהו שלי, לא היה עד גיל 12
כי חבר הוא לא אחד שאתה משחק איתו אחרה"צ, אבל בבי"ס משפיל אותך ועושה עלייך חרם.

במהלך גיל ההתבגרות, התחלתי קצת להפתח והצלחתי לזכות בלהכיר אנשים טובים.
(שלא נדבר על כמה -באמת- הפסדתי, לא, לא נדבר במספרים)
אנשים שעם רובם כיום אני לא בקשר, אבל אז. אז זה הרגיש אמיתי
וזה נע בין חבורת בנות שהייתה לי, לחבורת בנים, לעוד חבורות שחייתי בצילן של החברות שהכירו לי אותם

בצבא הייתי שייכת, הכי שייכת שיש. כי בלי להתכוון, הייתי במוצב עם עוד בנות מדהימות
שהיה לנו חיבור מדהים והרגשתי הכי נאהבת שיש. ובזכות עצמי.
מכל אחד ניסיתי לקחת משהו כדי לחבר את עצמי, הייתי מושפעת לגמרי
לא הייתה לי בעיה להכיל עוד אנשים בתוכי, כי לא הייתה אני
והיום כשיש אחת כזו, שרוצה לסלול את הדרך שלה
כמו שהיא רוצה
אני צריכה החופש שלי
אני צריכה לדעת שאני לא יאבד עוד פעם את הזהות שלי

פעם ראשונה אני לא מחפשת להיות שומדבר, פעם ראשונה שחברים - זו לא הכותרת הראשית שלי
פעם ראשונה שנמאס לי לדבר על כל דבר, ולהיות כנה על כל דבר
כאילו באמת, תבינו, גם בלי שאני אדבר
עם אנשים שלא חשובים לי, אני אתן להם לשמוע מה שהם רוצים. אבל החברים שלי, אני אגיד מה שאני חושבת
ואני לא אתן בשביל החברים שלי הכל, את זה אני אשמור בשבילי, בשביל המשפחה
אבל אני אתן בשבילם מספיק,
מספיק ברמה שהם יבינו שזה מספיק
שזה מה שאני יכולה לתת.  ואין בזה באמת, שומדבר רע
ואז נראה מי יישאר ויזכה לראות את הדרך הסלולה שלי
ואני אמחה לו כפיים כשהוא יסיים את שלו.