כל החיים שלי חייתי במין סרט כזה
שאני הילדה המסכנה שכולם צריכים לרחם עליה,
בגלל כל הדברים שעברתי בחיים (שבטוח יש יותר נוראיים אגב)
גם שכבר לא הייתי בתפקיד הזה, נשארתי בתפקיד הזה
כי היה לי נוח.
כי קל להתחבר לכאב של מישהו, קל לבוא מהמקום הזה של רחמים,
במקום מהמקום האמיתי הזה של חברות שוויונית.

כשהייתי בתיכון, שנאתי את השכבה שלי. יכול להיות שכבר לא היה כלכך את מי לשנוא
ואף אחד לא באמת זוכר מה היה בחטיבה או מה היה ביסודי. אבל אני זכרתי- ושנאתי
אני זכרתי מה כל אחד מהפרצופים אמר לי ואיך הוא העליב אותי, לא הצלחתי להאמין או לבטוח באף אחד.
עם  רובם לא הייתי צוחקת או מדברת או משתפת.
מבחינתי זו הייתי אני. ועוד 30 ילדים מסביבי, וכל השאר- לא מעניינים אותי
גם כשהגעתי לצבא ולא אהבו אותי על ההתחלה, השתמשתי בטריק הזה של הרחמים
והוא עבד.
עד שהכירו אותי והבינו מי אני, ומאיפה אני באה.
ואז. אז אהבו אותי מהמקום שרציתי

כל החיים שלי חזרתי למקום הזה של הרחמים בשביל להקל על עצמי, ולהגיד למה אני יכולה פחות להתאמץ מאחרים
במקום לחפש איפה כדאי להתאמץ יותר, כדי להיות יותר טובה.
לאחרים, הצגתי את זה כפרפקציוניזם, שאני לא מצליחה ואני אכולת רגשות אשם
כשעמוק בפנים ידעתי, שזו פשוט עצלנות
והיום, אני מבינה שלאנשים טיפה אינטילגנטים ובוגרים ההצגת רחמים שלי (בין אם הם מאמינים ובין אם לא), מעניינת ת'תחת

או ש:
אני יכולה להבין אנשים שיורד להם ממני בקלות. אני יודעת לעשות רושם ואני מודעת לזה
אני יודעת לעשות רושם טוב כי יש לי רזומה טוב,אם זה מבחינת עבודה או תפקידים שעברתי
אם זה העובדה שאני באמת מנסה לדבוק בכנות, בחיוביות, ועוד
ואז מגיעה כל הנ"ל.
אז עכשיו זה עוד עובר לי סבבה, אכשהו אבל אני פשוט מקווה שזה ישתנה,
שזה יצליח להשתנות
כי בא לי להתאזן בחיים האלו,
וגם- בא לי להפסיק להתעסק במי אוהב אותי, כמה אוהב ולמה ואם בכלל.
ואם לא, למה כדאי ולמה אני מסכנה, אז בבקשה
בבקשה תאהבו.