עכשיו את תפנית
ועכשיו את סוחפת את כל שבילי הדמיון
עכשיו את ממכרת
כי את לפני השינה ואם יש זמן גם אחריה
את עם הקפה וארוחת הצהריים שלי
איתך זה כמו הפסקת סיגריה,
אבל הפסקה מהמציאות.

עכשיו, את מעציבה ומכעיסה,
ואת גורמת לי להתאהב ולפעמים להתאכזב
הנה עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק
ועכשיו שכחתי שהייתה הקדמה

את סיפור
עכשיו גמרתי,
ואת כריכה.

אני שני אנשים שונים.
משם, אני בנאדם שמח ומאושר. מחייכת כ-ל הזמן, גם כשמישהו כועס.
מרגישה יפה וסקסית ועדינה (כן כן), ובו בזמן- אסרטיבית ונחושה להצליח בהכל.
אני מנסה לשים את הנשמה שלי ולהשקיע כמה שאפשר, בהכל ובכולם
ומשתדלת, באמת משתדלת לא להיות פגיעה.
(-אבל גם מראה שאני כזו, כדי שלא יפגעו)
מפה, אני עייפה- טיפה פיזית אבל בעיקר נפשית.
מין מאבק יומיומי להצלחה, לביקוש לאהבה (שלא מסתיים אף פעם), להערכה
ומאבק יומיומי להחזיר את הלב שלי למה שהוא היה לפני 4 חודשים.
אני מנסה למצוא תחליפים לבנאדם הזה שאהבתי כל כך, למלא את החור הזה ולשים פלסתרים.
אומרים שהזמן זה התרופה ביותר, אני חושבת שזה רק פלסטר עד שיבוא מישהו שיימצא אותי מיוחד ויוכל לאמץ אותי ללב שלו.
אבל בעיקר, אני אוכל לאמץ אותו ללב שלי.

פרידה הוא לגמרי סוג של אבל.
ואני עוד לא התגברתי.