לא הייתם  לא טובים.

היו לכן טעויות, ומשלמים על טעויות.

ובגלל זה בגיל 21, אני בדיוק כמו שאני

ויש לי פצעים פתוחים, וקשה לי לדבר על זה

וזה לא משנה כמה שתנסי לרפא את זה,

זה כואב, וזה בחיים לא יתאחה.
אבל שלא תביני אותי לא נכון. אני מעריכה את זה כ"כ

לא רוצה שתרגישי רע על כל מה שאמרתי,
אבל זה רגשות שיוצאים אחרי המון זמן, שהבנתי שאני בסדר,
שהשלמתי עם עצמי ועם השנים האלו.
אני לא צריכה לחיות בשביל אף אחד, חוץ מבשביל עצמי
למרות שעוד לפעמים יש לי את הנטייה הזו
לחיות בשביל מישהו
לראות שאני לא מפריעה לו,
תמיד להיות שם לא משנה מה.
ותמיד להבין.
וגם כשאני לא מבינה, עדיין להבין - כי אין ברירה

לפעמים אני לא יודעת מי אני,
מרוב שתמיד רצו ממני להיות משהו מסוים
והאמנתי שאני המישהי הזו,
חשבתי והאמנתי שבשביל להתקבל לחברה, אני צריכה להיות כמו האדם השני
ככה זה אצלינו, לא? לא מקבלים אם אתה לא תואם את הציפיות
עד שמגיל 18 התחלתי לצבור חוויות לבד, עם עצמי
ולגלות את עצמי
אני עוד בתהליכים
יש דברים שהם חלק ממני, והם לא באמת יישכחו הם אולי רק יחליפו צורה -
מפצע פתוח לצלקת עמוקה

פתאום הבנתי, שמערכת יחסים זה מראה
אם טוב לך או אם רע לך
זה מראה
פתאום הבנתי כמה אני תלותית, וכמה אכפת לי שיאהבו רק אותי

ושרק אני יעניין
שבא לי שירגישו הכל אליי, אהבה; אכפתיות; חמלה
בא לי להיות היחידה

ושאני אשלוט מתי להתרחק
אבל זה לא ממש אפשרי

אני הכי טוטאלית באהבה, אבל הבעיה הכי גדולה שלי

שזה נובע מהתלותיות שלי ומהחוסר בטחון שלי, לא כי יש איזה סיבה להיות חסרת בטחון כלפיי הבנזוג

שומדבר בקטע הזה לא השתנה מאז שאני ילדה

בחיים לא רציתי שאמא שלי תעזוב אותי, אפילו לא לערב אצל סבא וסבתא
כי עד שאחותי נולדה, ההתעסקות הייתה תמיד בי

אני הנסיכה של הבית, ועדיין

גם כשגדלתי, אמא שלי תמיד דאגה לי בקטע מופרז, והייתה שם גם כשלא היה צריך

עד שהפסקתי לחיות בשבילה

אבל זו אמא, אני יכולה ליסוע למיליון שנה ואני עדיין אשאר תלויה בה והיא בי

תמיד חיפשתי להיות תלויה במישהו אחר, בבחור כזה

שיישמור עליי תמיד ויגונן עליי והזרועות שלו תמיד יהיו פתוחות בשבילי

וכשיש לי הזדמנות אני חוטפת אותה ואני ממהרת עם זה, כאילו אין לנו את כל הזמן שבעולם

ואין לי סיבה לדאוג, באמת שלא

ואין לי סיבה להלחץ או משהו

זה סתם דפוסי התנהגות שחייבים להשתנות אצלי

הכל יבוא בזמנו
מכתוּב.