את קובי הכרתי בסדנת תיאטרון כשהייתי בת 14.
(מיותר להזכיר שאני מתגעגעת למשחק..)
במפגש הראשון הוא רצה לעשות איתי את האימפרוביזציה וזה היה נורא נחמד.
היה לו חיוך כובש כזה, ועיניים כחולות-כחולות ושיער בלונדיני כזה קצר, אבל לא קצוץ.
היה לו מבנה גוף רזה וצנום. בדיוק הטעם שלי.
היה לו סיפור חיים כזה, של אבא שהתאבד, אמא עם בעיות נפשיות ואח תאום שנראה בדיוק כמוהו - אבל יותר גברי.
אחרי כמה מפגשים חברות שלי באו ואמרו שהוא נראה ממש טוב. אחרי מפגש אחד, גם אני שמתי לב לזה
ואפשר להגיד ש"נדלקתי" עליו.
אני זוכרת שאז הרגשתי כאילו אני מאוהבת בו, כי יכולתי ללמוד ממנו על כשרון; על כתיבה, משחק.
נושאים שמקסימים אותי כי הם מנתקים מהמציאות.
הייתי מלווה אותו עד הבית למרות שזה בקצה השני של העיר רק בשביל להקשיב לו,
הצעתי שאני יבוא אליו רק בשביל לזכות בחברתו וטיפה מהכשרון שלו.
הייתי קוראת בדף שלו ב"במה החדשה", ורואה אם הוא העלה תמונות חדשות או שירים.
אני לא אשכח את זה שסבתא שלו נפטרה ורצתי בגשם אחרי הבית ספר לשים לו מכתב בדואר שאני אוהבת אותו, ושאני מקווה שהוא יהיה בסדר.


יום אחד באחת החזרות הוא נכנס למלתחה של הבנות כשהחלפנו בגדים,
וצרחתי מהבושה שאולי הוא יראה אותי עם חזייה.
(אחרי כמה שנים הבנתי שזה לא היה מפריע לי, ובטח לו לא- כי הוא בכלל לא בקטע של בנות)

אז היום, אני יודעת שלא באמת אהבתי אותו
והייתי רחוקה
אבל היום אני גם יודעת שאי אפשר להשוות
שום דבר לאהבה.