קודם כל בן אדם, אחרי זה קצת מהכל

נכון שאני לא נמצא וכותב כאן הרבה אבל הייתי חייב לאור הימים האחרונים. אני לא מאוהדי מכבי השרופים אבל בהחלט יש לי סימפטיה כלפיה. אני תמיד רואה או לפחות מקפיד לראות את כל המשחקים ביורוליג וגם החשובים בליגה. עושה את זה עם חברים באותה אדיקות שאנו צופים בליגת האלופות. א

ני זוכר שנסעתי לבאר שבע כדי לראות את המשחק הראשון נגד מילאנו עם חבר מהלימודים אצלו בבית. זה היה מדהים. לאורך מרבית המשחק חשבנו שזהו ושאין טעם. והנה הגיע הנס הראשון... היינו בהלם. זה היה אשכרה נס.

ביום שישי נסעתי אל אותו חבר אבל הפעם בלהבים אצל חברה שלו והמשפחה שלה. עשינו על האש (בשר מדהיייים) ונהננו מאד. אחותה הקטנה (כתה ב' אני חושב)כזאת חמודה, החליטה שהיא לוקחת עלי בעלות והושיבה אותי לשחק איתה איזה משחק קופסה (בבואה או משהו כזה). זה מוזר, לרוב אני נרתע מאד מילדים קטנים אבל היא הכריחה אותי להתחבר אליה... אני אוהב את זה. בכל מקרה, גם כאן מרבית המשחק לא היה משהו. ואז הגיעו הדקות האחרונות ומכבי ת"א עשתה זאת שוב... וואו! איך שקפצנו שם עם הסל הזה של טייריס רייס. לא האמנו, פשוט לא האמנו. נשאר לי איזה רבע סטייק מדמם בצלחת. פשוט איבדתי את התאבון אחרי זה מרוב התרגשות.

את הגמר, אתמול, ראינו אצל אותו חבר אבל הפעם בירושלים בדירה שלו. זאת למרות שאני הצעתי לראות אצלי כי לי יש ספורט HD שזה גם באיכות גבוהה וכיף לראות את זה וגם לא נאלצים לסבול את יורם ארבל אלא שומעים את רסקה משדר. אבל בסוף הוחלט שנהיה אצלו כי הוא גר בגבעה הצרפתית ואני קצת יותר רחוק ויש לנו הרבה חבר'ה שגרים שם או שסיימו ללמוד בדיוק. מה גם שהדירה שלו יותר בנויה לאירוח משלי.  בכל אופן אחרי שהזמנו פיצה התיישבנו והתחלנו לראות את המשחק. בהתחלה ראינו שזה לא הולך להיות כמו המשחקים האחרים אלא שזה הולך להיות צמוד. זאת בניגוד לחששות המוקדמות שלנו שריאל יתפרו את מכבי כמו שתפרו את ברסה. המתח הזה שהיה שם הזכיר לנו מאד את סדרת הפלייאוף של מכבי מול פנא לפני שנתיים שהיתה מותחת ביותר וצמודה עד הרגע האחרון. אחת מהסדרות הגדולות אי פעם. בכל מקרה הגמר הזה יזכר לעד כמשחק בו התקצרו חיי בכמה שנים.. וואו כמה צעקות, צרחות, קפיצות ושאר גילויי רגשות מוגזמים היו שם. זה היה משחק מ-ד-ה-י-ם!!!!! הדבר היחיד שהפריע לי זה שזה לא נגמר בבום כמו המשחק הקודם (מה שהיה יכול לקרות אם השלשה של רייס היתה נכנסת) אלא נגרר למערכה בה ריאל שלחה את מכבי לקו והפער הלך וגדל והנצחון כבר היה באוויר במשך כמה דקות מה שהפיג את המתח. ולראות בסוף את פניני ובלו מניפים את הגביע. וואו. אבל הבנאדם שהכי הגיע לו זה בלאט. תמיד תמיד תמיד הערכתי את המאמן הזה. הוא ברמה הכי גבוהה שיש ואסור להנהלת מגבי לעשות טעות ולתת לו ללכת.

אחרי המשחק בעוד אנו צופים בטקס הנפת הגביע הרמנו כולנו צ'ייסרים. היו דיבורים על זה שנסע בספונטניות לת"א להשתתף בחגיגות בכיכר רבין אבל אז אמרנו שנעשה את זה בחגיגה הרשמית למחרת (הערב) מה שכמובן לא קרה בסוף אחרי שהאדרנלין נעלם והתפכחנו. בכל אופן, לאחר מכן עוד עשינו יציאה לאיינשטיין, הפאב העלוב של כפר הסטודנטים (כי לא היה כח לצאת לעיר וזה במרחק הליכה) כדי להרים כוס בירה. היה פנאן בקיצור.

הערב היתה פתיחת תערוכה של אמנות אפריקאית במוזיאון ישראל בירושלים. אבא שלי, כמנהל מחלקה בכיר האחראי על אפריקה במשרד החוץ, קיבל הזמנה. אמא שלי לא רצתה ללכת כי היא לא אוהב את הדברים האלה אז אני הלכתי. גם ככה זה נמצא חמש דקות מהדירה שלי. שמתי עלי מכופתרת  עם בלייזר וג'ינס (זה יחסית סולידי לעומת אנשי החליפות המעונבים שהיו שם) ויצאתי להתחכך בסגל הדיפלומטי. דברתי קצת עם שגריר אנגולה, התרחקתי בזמן שאבא שלי דיבר עם שגרירים אחרים ובזמן הזה לגמתי שמפניה ודברתי עם הבוס של אבא שלי ששאל אותי איך בלימודים. אני חושב שהוא מנסה למשוך אותי למשרד החוץ חחח.

אמנם שם לא הצטלמתי אבל הנה כמה תמונות שלי שצלמתי לפני שיצאתי. יצאתי חתיך?;)