one world at a time

שכחתי את יום ההולדת שלו. חיכיתי שיבוא, חיכיתי למכה שתבוא ואז כשבאה – חצי יום, אולי יותר – לא זכרתי. במקום להתאבל, נסעתי. נסעתי לפגוש את אמיל ויצאנו לטייל בנבי סמואל, איפה שיורם נלחם וכמעט מת, איפה שגרות עדיין 323 נפשות, 13 משפחות פלסטיניות, תחת שתי אנטנות סלולריות גבוהות. איפה שכבר טיילנו פעם אחרי שנפרדנו, בפעם השלישית או הרביעית, קשה לזכור. מה גם שזה לא המפגש הראשון שלנו שמתרחש באתר מורשת של מלחמת השחרור. 

כשהגענו השער לגן הלאומי היה נעול, השומר בכניסה גירש אותנו וגבר מהכפר הפלסטיני, גבר נמוך ובהיר שיער שישב מעל סוסה לבנה שעמדה על רגליה האחוריות, התעכב והציע לנו לרכוב עליה. לא היו לה פרסות מתכת ורגלה הימנית היתה כה פצועה עד שאפשר היה לראות את העצם בולטת מתוכה. שאלנו איך אפשר להתקרב בכל זאת לגן והוא הראה לנו דרך. הקפנו את הגן באופנוע. רכבנו בין עצי אורן וענפים שבורים וסלעים. מעבר אחד התגבה צוק ומהעבר האחר תהום והשטחים. ואור שקיעה על פני התהום וחמורים וכלב מאיים שרדף אחרינו ונאקות שהיניקו על רקע בתיה הלבנים של ירושלים. ושכחתי שעלי להתאבל. ולכתוב אותו. שכחתי שמוטל עלי לכתוב אותו.

הוא שעליו עלי לכתוב. איננו. אין הוא. הוא קיים במידה שאני מזכירה וזוכרת אותו. הוא קיים במידה שאני לא מוחקת אותו. מוחקת בלילות ובימים. מוחקת מעצמי ובפני אחרים. מוחקת בתל אביב עיר צלקת. אני חורשת אותה והיא מדממת תחת רגליי. מדממים הגנים ומדממת הטיילת, מדממים הסינמטק ומרכז המחול, מדממים בתי הקפה שבהם אהב לשבת, מדממת העירייה ומדממות המדרגות לעירייה. מדממות דרכים שאהב לנסוע בהן, מדממים הרחובות. ובירושלים גם כן. אני מסמנת את האין. כאן אפשר שהוא הלך ואפשר שלא. למשל כשהיה ילד. למשל כשהיה אבא ולקח את ילדתו בשבת לטייל על החומות. במלון הזה אפשר שהתארח ובמשרד הזה עבד. או שלא. וכאן למד – או לא למד – וכאן בפינת הרחוב עזר לאביו למכור תכשיטים אחרי שסיים את לימודי מנהל העסקים באוניברסיטה ועבר לעסוק בפוליטיקה - או שלא. 

אמיל ואני עולים לירושלים, כלומר יורדים מנבי סמואל על האופנוע השקט שאמיל כיבה את המנוע שלו, נוסעים עליו כאילו הוא אופניים, ואז עולים. חבורה של חרדים צועקת לנו שאבעס, אבל הפנים שלהם מחייכות אלי. נדמה לי. האוויר יבש. וקר. אנחנו עוצרים ליד הבית. הבית שבו אמיל גר ושבו הטיח נושר מהתקרה. הבית שלא חשבתי שאראה עוד פעם מבפנים. הבית ההיסטורי של ד"ר הלנה כגן רופאת הילדים, שבצריף מולה גרה רחל המשוררת וכתבה בו את שירה על עץ האגס שכבר איננו ולכן אני מתכננת לנטוע שם עץ אגס חדש. זו אחת הסיבות ששוב נפגשתי עם אמיל. אני בכל זאת עוסקת בהנצחה. בוחרת אלו מתים להשכיח ואלו מתים להחזיר לחיים. וזוכרת: לא תמיד המת שביקשת הוא המת שחוזר לחיים ושההיזכרות עצמה היא מעשה של השכחה, כי כל זיכרון שאפתח, ישתנה, כלומר השכחה היא הדבר היחיד שיש בכוחו להגן על הזיכרון שלו.