במובן מסוים יש רק סיפור אחד שאני יכולה לכתוב או לא יכולה לכתוב.
כלומר – רק סיפור אחד לספר ורק סיפור אחד שאי אפשר לספר. הסיפור על איך איבדתי את
אבא שלי – שוב ושוב. אבל בשביל זה לא צריך לכתוב סיפורים, סיפורים שיפות להם הדמעות, בשביל זה מספיק דמעות.
נדמה לי שאני יכולה לכתוב איזה סיפור אחר תחת הרגש הזה של העצב
והגעגוע, אבל בבוקר הזה בקושי אני יכולה לדבר עם עצמי. אני חושבת - אכזבה. אני חושבת - הבודהא צדק, בחיי שהוא צדק, במקום שבו צומח קשר תצמח ממנו אי-הנחת במהרה. אבל הדבר ההוא שנדמה לי שהוא קשר,
התאהבות ואהבה – הוא משהו אחר לגמרי. ואני יכולה להבין איך מי שנכווה מגירושין, ואחרי זה מחיי משפחה משותפים בגלות עם מיכאלה והילדות שלה - יזהר בי, אבל מה
זו אשמתי שהוא נכווה? ומה זו אשמתו שלו - או של כל האחרים שקדמו לו – שאני נכוויתי באהבה? מי אנחנו אחרי שעברנו באהבה.
לעזאזל – למה לעזאזל אנשים לא יכולים לאהוב זה את זה בפשטות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
