בינות הענפים

אתמול, ישבתי על ספסל ואכלתי סנדוויץ' בזמן שחיכיתי לחברה.

לפתע, החל חתול שהסתובב שם לטפס על העץ מתחתיו ישבתי, והוא טיפס גבוה גבוה עד לענפים הדקיקים. כל אותו זמן שהוא טיפס היה לו מבט מבועת פשוט של "מה אני עושה עכשיו? לאן עכשיו?" והוא רק המשיך לטפס. עצר מדי פעם והסתכל למטה, מזיז את הראש מהר מהר עם המבט הזה שפשוט אומר "אני לא יודע מה לעשות" וממשיך לטפס למטה.

רציתי מאוד להוציא את המצלמה מהתיק ולצלם אותו שם על העץ, לתפוס את המבט שלו כדי שתהיה לי תמונה יפהפיה שכ"כ מזכירה אותי. החתול הזה הזכיר לי את עצמי, מטפסת ומטפסת למעלה ולא יודעת איך להתמודד. וכך הרגשתי באותו רגע לא משנה מאיזו סיבה, בצורה מאוד מאוד מופשטת.

אך כאמור, היה לי סנדווץ' ביד, והתיק שלי היה עמוס עד אימה והמצלמה קבורה עמוק עמוק, לכן לא צילמתי.

התמונה שבכותרת שלי היא תמונה שמצאתי אחר חיפוש לא קצר, ופשוט יפה. אמנם החתול בה נינוח, שוכב ונח ולא מבועת כמו החתול שאני כל כך רציתי לצלם (ואפילו שמן יותר), הוא נמצא כאן בכותרת כי יש בו גם בו יש משהו ממני, והוא הדבר הקרוב ביותר והכי מזכיר לי את עצמי כרגע שהצלחתי למצוא.

 אז הוא שם- על ענף, בודד אבל נינוח בכל זאת כמוני עכשיו וברגעים בהם אינני מאבדת את עשתונתיי.

אז ברוכים הבאים לבלוג שלי, כי סוף סוף יש לי אחד.

אז הדברים שכותבים כזה למען הפרוטוקול:

אני שחר אחת שגרה מעט דרומה מהמרכז, וזה בערך הדברים שלא מאפיינים אותי במיוחד. ומעבר לכך אני לא אוסיף- זהו כבר תפקידם של הפוסטים הבאים.

אז תודה רבה שקראתם, ונתראה.

שחר.